היינו נוסעים מהקבוץ לשבוע, נסיעה ארוכה, עם עצירה בדרך בגלידה תל חנן. באוטובוס רתום למשאית, האוטובוס הגדול שלנו, מקור גאוותנו.
היינו ילדים קטנים, נסענו לשבוע מהבית, משבת עד שבת, שמונה ימים, שבעה לילות.
לא הייתי נרדמת בלילות. הייתי מודדת את הזמן, רחוק מהבית, בכל מיני ערכים. הטרטור החרישי של המאוורר הכבד. חצי סבוב, עצירה. חצי סבוב עצירה. שוב ושוב. קולות הכוס הקצובים והקצרים, או, או, או. כשהייתי קמה מהמיטה והולכת החוצה, יוצאת למבנה החית (מי לא זוכר?) ארבעה מבנים המחוברים בתווך בבמה מוגבהת ופתוחה, ובינהם דשא ועץ פיקוס. כמעט על כל גרם מדרגות של ארבעת המבנים ישב ילד או שניים. לא הייתי היחידה שלא הצליחה להרדם.
בבוקר היינו קמים. הולכים על מדרכות אספלט שחורות וצרות לחדר האוכל של הכפר לארוחת בוקר מלכותית. לחמניות עם חמאה, גבינה צהובה,ביצים מטוגנות לפי הזמנה. פינוקים שלא הכרנו. ומשם מלאים ומרופדים היינו צועדים לים.
מאז אני מאוהבת בים, בגלים ובחול.
אני לא זוכרת אם הייתי בכתה ג או ד, אחד המדריכים יזם טיול על החוף. טיול ארוך. הלכנו והלכנו, קבוצה קטנה של ילדים, התרחקנו מאוד מהחוף שלנו, עם סוכות הצל שמתחו המדריכים על סנדות מהבננות . הלכנו והלכנו. בדרך ראינו אוצרות רבים. צדפים מכל מיני סוגים וצבעים, אדרות של דגים לבנות ורכות, עכבישים גדולים שמתחפרים בחול ופגשנו גם צב ים גדול ,פעם היה אפשר לראות עוד צבים כאלה. היום זהו זן נכחד שיחד עם הרבה דברים מופלאים נעלם ממקומותינו. הצב ראה אותנו בעין זקנה וחכמה ונסוג לאחור , חזרה לגלים. הייתי ילדה קטנה וכבר שפשף לי בין הרגלים מהחום , מהחול ומהמלח ומההליכה המרובה.
המשכנו ללכת ואז הגענו.
הגענו לצריף קטן, בודקה. מבנה שמרחוק נראה כמו יער קטן של שיחי הרדוף. המדריך היה צריך להתכופף כדי להיכנס פנימה. המבנה מבפנים היה אפלולי וקריר כשבחוץ השמש להטה. בתוך המבנה החשוך ישב איש זקן ועשה קסמים.
הוא דחף עם הרגל גלגל גדול שסובב ציר שעליו היה גלגל קטן, שעליו היה גוש חומר והידיים שלו עלו וירדו והגוש מתחת לידיו קיבל צורה ובכמה תנועות הפך לכד. אח"כ הוא לקח גוש נוסף, זרק אותו על הגלגל, סובב ושוב... ידיים גדולות, מגוידות, טבולות בקערת מים בוציים, אוחזות בגוש המסתובב, אצבעות חזקות בתנועות מדודות וברורות הופכות את הגוש ומעצבות אותו לכד. מהמדריך קיבלנו הסבר שלא כל כך שמעתי. הקדר עבד ושתק.
הייתי מוקסמת. התחברתי לרצפה ולא יכולתי לזוז. ולא יכולתי לדבר. הקדר הרים את עיניו, הסתכל בי, חייך והמשיך במלאכתו. לא יכולתי לעזוב את המקום. הקבוצה כבר היתה בחוץ ועד שהמדריך לא בא בעצמו והוציא אותי משם, לא יכולתי לזוז.
למחרת או כמה ימים אחרי, לאחר נדנודים רבים מצידי, הלכנו לשם שוב. הפעם עם קבוצה אחרת של ילדים. לבשתי מכנסיים כדי שלא תהיה לי שפשפת. הלכתי, כמעט רצתי ונכנסתי לשם ראשונה. הקדר הזקן ישב מאחורי האבניים שלו באותה תנוחה שבה עזבנו אותו. כאילו יש פה משהו שמתרחש מעבר לגבולות של זמן. הוא הרים אלי את ראשו וחייך. שוב את אמר לי בשקט. הידיים הרטובות שלו הלוחצות ומעצבות את החומר ריתקו אותי. הפעם הגושים הפכו לקערות.
ושוב היינו צריכים לעזוב.רק התפללתי שאצליח להגיע אליו מחר.
כשבאנו למחרת, הפעם שלושה ילדים ומדריך, לקח אותי הקדר לדלת צדדית בצריף הקטן. יצאנו החוצה אל מתחת לגגון מפח והוא הראה לי אמבטיות ישנות שבתוכן רבצה בכבדות אדמה צהבהבה. זה אדמה מיריחו הוא אמר. הייתי ילדה קטנה מאוד אבל הקשבתי היטב לעברית כבדה מתובלת במשפטים בערבית.
למדתי ממנו איך הוא מיבש מעט את האדמה ומעבד אותה ולש אותה לגושי חומר מהם הוא יוצר את כליו.
את ילדה טובה הוא אמר לי. ושוב היינו צריכים לעזוב. הקיטנה נגמרה וחזרנו הביתה. באוטובוס הגדול. עצירה בתל חנן, גלידה אמריקאית. כשהיינו כבר בעמק והתקרבנו הביתה שרנו כולנו: אפיקים שלנו ידוע לכולם, כי בלעדינו אנו לא יתקיים עול אה אה אם. אפיקי-אים, אפיקי-אים כמה טוב לחיות באפיקים.
עוד שנה עברה. גדלנו בשנה. שוב הגיע הקיץ ושוב נסענו לכפר גלים. ים. מיץ פטל ממותק.אבטיח, אפרסקים. חדרים עם מיטות מוצעות, סדינים מתוחים ומעל פיקה.(זוכרים?) מאווררים כבדים, לילות לבנים, ארוחות בוקר, ים , מלאכות יד: מקרמה, מחזיקי מפתחות, יציקות גבס, חולצות באטיק, משחקי כדור. ואני... כל מה שרציתי היה ללכת לקדר .
הלכנו. קבוצת ילדים עם מבוגר. הלכנו והלכנו והגענו. ונכנסנו. לצריף הקטן המובלע בין שיחי ההרדוף ובתוכו, כאילו הזמן עצר מלכת, באותו מקום, באותה תנוחה ישב הקדר הזקן. רגלו מסובבת גלגל גדול שמסובב ציר שאליו מחובר גלגל קטן, ועליו גוש חומר. והידיים היפות האלה, רטובות, אוחזות, מעלות מורידות, פותחות, סוגרות. והקסם לא פג...
הוא העיף בנו מבט אדיש וחזר למלאכתו, מרוכז ושקוע בעצמו ואז כנזכר במשהו, הרים שוב את עיניו,כמחפש דבר מה שאבד, או נשכח, מבטו פגש את עיני, והוא הסתכל בי וחייך. וסימן לי להתקרב אליו. באת שוב, הוא אמר. ולמחרת באתי שוב. הוא הראה לי איך חולבים ידיות, איך הוא לש את החומר, חותך את הגוש הגדול עם חוט דייגים שבשני קצותיו מושחלים וקשורים חרוזי פלסטיק פשוטים, צבעוניים.חותך, זורק, דופק. מרים בתנועה מהירה ושוב חותך. לא הבנתי איך החוט הדק הזה יכול לחתוך גוש חומר כל כך גדול בכזאת קלות. כמה כח ועדינות היו בידיו ובתנועותיו. הוא הראה לי את התנור ואת הצבעים. צנצנות עם מכסים מסודרות על מגש פח ישן וכוס עם מכחולים זקופים סדורה לידם. הסוד הוא במכחול הוא אמר לי בשקט ובחשיבות הענין. הוא ליקק את קצה המכחול בפיו והפכו לחוד מדויק. מכחול טוב עושה את ההבדל. הרגשתי שהוא מלמד אותי דבר מה חשוב ביותר, מידע חשוב ביותר וכמעט מסווג, שמעטים ביותר זוכים לקבלו. הייתי מאוד קטנה אבל הסתכלתי והקשבתי לכל תנועה, לכל מילה.
כל שנה הייתי הולכת אליו. למרות הדרך הארוכה, למרות החום, למרות השפשפות. הוא כבר חיכה לי ושמח לקראתי והראה לי והסביר, כל פעם משהו אחר. אהבתי להסתכל בו יושב מאחורי האבניים. אהבתי מאוד לראות אותו מעטר בתנועות מכחול זריזות וקלילות את כליו. אהבתי כל רגע שהייתי שם.הקסם אף פעם לא פג.
אני גדלתי והתבגרתי והוא הלך והזדקן. מתישהו, לא זוכרת בדיוק מתי, בחופש הגדול של כתה ו או ז, שוב נסענו לקיטנה בכפר גלים. הלכנו אליו שוב. הפתח היה מוסתר כמעט לחלוטין בצמיחת פרא של ההרדופים. בקושי פתחנו את הדלת. המקום נראה אפלולי יותר מתמיד ונטוש. האובניים עמדו שם, גדולות, יבשות, כבדות וזרות. חוץ מזה לא היה שם כלום. שולחנות, מדפים, כלים. כלום.
יצאתי החוצה בדלת הצדדית שהובילה אל סככת הפח, לאמבטיות הבוץ ולתנור. לא היתה שם נפש חיה. ריקנות מאובקת ושוממת.
רק ריח ההרדופים המתוק והלח והצמיחה הפראית שלהם שחדרה לכל מקום ןהפכה את הכל לקטן יותר, אפלולי יותר ועזוב. ואולי זה בגלל שגדלתי שהכל נראה לי כל כך קטן ועצוב עצוב.
וחזרנו. את כל הדרך הארוכה אל החוף שלנו. אל סוכות הצל המתוחות, אל קבוצת הילדים הגדולה והרועשת. בדרך ראינו צב ים גדול ורצנו אליו לפני שיחזור אל הגלים, אבל הוא לא חזר כי הוא היה כבר מת. והייתי מאוד עצובה כי ידעתי שאת הקדר הזקן, עושה הקסמים המופלא, ידיד הקיץ שלי, אני לא אראה יותר לעולם.
אולי מאז רציתי להיות קדרית.
אולי פשוט שילבתי את האהבה של אבא שלי לאדמה והאהבה של אמא שלי לאמנות.
מי יודע מה מעצב את דרכו של אדם? איזה יד נעלמה מכוונת את הגורל שלנו, את הבחירות שלנו?
בעיצוב הדרך שלי היתה גם נגיעת ידו החזקה והעדינה של הקדר הערבי הזקן.
קטיה
כשהגענו למושב קיוויתי שכאן נישאר. יש כאן בריכה וסוסים ופרות ואוויר טוב. נמאס לי כבר לעבור כל כמה חודשים בית. השוטרים כרגיל הרכיבו את הזרקורים על קירות הבית וכבר בלילה הראשון היה מסביב כל כך הרבה אור. אני אמנם ילד אבל אני לא מבין מה ההגיון פה. אם רוצים שלא ימצאו אותנו למה תמיד מאירים את הבית שלנו ככה שכל מי שעובר חייב לשים לב שאנחנו פה.
בשנתיים האחרונות אנחנו כל הזמן עוברים דירות ובתים. זה ממש לא כיף.
דניאל הגדול מעשן בשרשרת ובין סיגריה לסיגריה אומר בקול צרוד שפה נישאר כי יש פה אוויר טוב. אמא אומרת גם ומעשנת גם. המון. פעם אמא שלי היתה יפהפיה. ראיתי בתמונות. עכשיו היא מדליקה סיגריה בזאת שהיתה לפניה. השיניים שלה לא בסדר ואין לנו כסף לטיפולי שיניים. היא משתדלת לחייך בפה סגור.
אמא אומרת שאחרי המשפט יעלו אותנו על מטוס וניסע לאמריקה ונהיה אנשים חדשים ויהיו לנו שמות חדשים. האמת? אני כבר לא כל כך יודע אם אפשר להאמין לאמא. היא גם אמרה על הבית הקודם שגרנו בו, שנישאר. היה שם נוף יפה לכנרת ומצאתי שם כלב קטן שגידלתי. גור. אבל פתאום השוטרים הודיעו לנו, יאללה, מתקפלים. ותוך כמה שעות אנחנו כבר לא שם. ומה שהיה הבית שלי והחדר שלי והנוף שלי נשאר מאחור.גם הגור הקטן שמצאתי שם נשאר מאחור כי דניאל הגדול אמר שבשביל כלבים לא מסכנים את החיים. בכיתי קצת וחשבתי כמה שזה לא הוגן ושהוא בכלל לא אבא שלי ולא יכול להגיד לי מה לעשות. אז הוא אמר לי בקול צרוד ומאיים , אל תהיה סמרטוט.
קוראים לו דניאל הגדול כי אני דניאל הקטן. הוא גר כבר כמה שנים עם אמא שלי. הוא אומר שהוא אסף אותנו מהרחוב ושאנחנו צריכים להגיד לו תודה. אמא ואני ואחותי הגדולה.
עד לפני שנתיים המשטרה רדפה אחרינו ועכשיו המשטרה שומרת עלינו.הם עשו איתנו עסקה. הפכנו לסוכנים סמויים ואמא ודניאל הגדול הולכים להיות עדי מדינה במשפט הגדול שאחריו נעלה על מטוס וניסע לאמריקה. אז עכשיו החברים הישנים של דניאל הגדול רודפים אחריו ורוצים להרוג אותו כדי שלא יספר את מה שהוא יודע עליהם,כי הוא יודע הכל. הוא גם השתמש והוא גם מכר. הוא מכיר את כולם. הוא יודע מאיפה החומר מגיע ולאן הוא הולך. בדיוק. גם אני קצת יודע כי לפעמים הוא היה שולח אותי עם חבילות לחברים שלו. מזמן, כשהייתי קטן. הוא אמר שזה בטוח ושאף אחד לא ישים לב אלי כי אני רק ילד והגיע הזמן שאני אעזור בפרנסת המשפחה כי אצלו אין אוכלי חינם.ועוד הוא אמר שארוחות בחינם יש רק בניחום אבלים. הוא אומר שאמא יודעת גם ושהם רוצים להרוג גם אותה אבל אני חושב שהוא אומר את זה כדי להפחיד אותה ואותי.
אבל השוטרים כל הזמן שומרים עלינו. הם כל הזמן מסביב לבית עם אקדחים. לפעמים הם נכנסים לשתות קפה ולשחק שש בש עם דניאל הגדול ויש מסביב לבית אור חזק כדי שאם מישהו יתקרב אז יראו אותו. אמא אומרת שאת הבר מצווה שלי נחגוג באמריקה אבל יש עוד הרבה זמן עד אז.
בגלל זה כל כך שמחתי כשהגענו לפה כי אמא אמרה שפה באמת נישאר. הלכתי לבריכה ושחיתי ופגשתי ילדים. יש בבריכה מציל שעושה יוגה. הוא שומר עלי שאני לא אטבע וגם שאני לא אשתולל ואציק לילדים. אני לא מתכוון להציק. אני רק רוצה שיהיו לי חברים ולא תמיד אני יודע איך עושים את זה. יש לי חברה אחת פה. היא גם חדשה במושב והיא גרה ליד הבריכה. שמה ניצן. אני מטייל איתה והולך איתה לכרם. אנחנו אוכלים ענבים ישר מהאשכול. אני פוגש עוד ילדים במושב אבל ההורים שלהם לא כל כך אוהבים שהם משחקים איתי בגלל כל הסיפור שלנו. יש אנשים במושב שאפילו כועסים שהגענו הנה כי הם אומרים שאנחנו מהעולם התחתון וזה מסכן את שלום ילדיהם. ככה אני שמעתי בדיוק כי הם עשו אסיפה במועדון ואני עמדתי בחוץ מתחת לחלון עם ניצן. רציתי להגיד להם שרודפים אחרינו ולא אחריהם אבל החלטתי שיותר טוב לשתוק ולהסתתר ולא להגיד כלום. בין כה וכה לא יקשיבו לי כי אני רק ילד.
יש פה איש אחד שהוא נחמד אלי באמת. הוא גר לידינו. יש לו משק עם סוסים ויש לו דיר גדול. קוראים לו חיים מעין. יום אחד אחרי האסיפה במועדון הוא בא לבקר אותנו. אמר יפה שלום ואמר שהוא מזמין את דניאל הקטן לצאת איתו לרכב. דניאל הגדול הזמין אותו לקפה. בוא שב איתנו, תשתה משהו הוא אמר. אבל חיים ענה לא תודה. דניאל הגדול גם סיפר לו על כל מה שעשו לו הפושעים והמדינה וקרא לו חיימון אבל חיים לא אהב את זה. רק אותי הוא הזמין אליו, לבקר אותו בדיר ובאורווה ולרכב.
אז הלכתי אליו. כי באמת אין לי פה חברים. אפילו שעכשיו זו חופשת הקיץ וכל הילדים בבריכה, הם ממש מתרחקים ממני. ועכשיו זה כבר די ברור לכולנו שהאנשים במושב בכלל לא מרוצים שהגענו לפה. חוץ מהילדה הזאת החדשה, ניצן, שאיתה אני מטייל. בעיקר לכרם.
כשהגעתי לדיר נורא צחקתי. הכבשים פועות מממההה מממההה ולכל אחת מהן יש קול אחר. נשבע לכם שיכולתי לשמוע אותן מדברות. חיים הסביר לי מה לעשות וגם חילק לי משימות. אני מטאטא את האבוסים ומחלק אוכל לכבשים. גם חציר וגם תערובת. עכשיו זו עונה של המלטות. ליד מכון החליבה שמים את כל הטלאים שנולדו במכלאה פרטית משלהם ויש מכונה כזאת עם פטמות מגומי שממלאים בה חלב. קוראים לה מינקת וכל הטלאים באים אליה ויונקים. אבל יש גם את הטלאים החלשים. חיים קורא להם המפגרים מאחור. הם קצת יותר איטיים ולפעמים גם קצת חולים וצריכים יחס אישי. ואת אלה אנחנו מיניקים מבקבוק אחד אחד וזאת העבודה שאני הכי אוהב.
חיים גם לוקח אותי לרכב. הוא מאכף את הסוסה הכי שקטה שלו, כדי שהיא לא תעשה לי קונצים ועוזר לי לעלות ואנחנו יוצאים לרכיבה. אני יושב על הסוסה ואני גבוה וחזק ופעם כשהסוסה היתה קצת לא שקטה אז חיים הסביר לי שהכי חשוב ברכיבה ובחיים בכלל זה לא לפחד. אני כל כך אוהב את זה. חיים רוכב ואני לצידו או אחריו. חיים מוביל אותי בתוך המושב ואני מרגיש ויודע שהוא עושה את זה בשבילי. כדי שכולם יראו שאני חזק וגבוה וטוב. ואני מחייך ומבסוט וגאה. וגם חיים. אחר כך אנחנו רוכבים לשדות והרוח מלטפת אותי בפנים ואני שומע את השריקה הרכה שלה ואת נקישת הפרסות על האדמה ואת נשימת הסוסות ורואה את הנחיריים הרוטטים. השדות רחבים ויפים ונדמה לי שהכל נע ברוח ואני כל כך מאושר שאני רוכב ככה עם חיים וחיים מסתכל עלי עם העיניים הטובות והכחולות שלו ומחייך. הוא לא מדבר הרבה חיים. אבל כשהוא מדבר זה תמיד מענין. כל כך טוב לי שאני ממש רוצה לצעוק מרוב אושר. נראה לי שחיים פשוט רק רוצה שיהיה לי טוב. נראה לי גם שחיים חושב שזה לא צודק שאנשים במושב רוצים שנלך מפה. כי אנשים כמונו יכולים להשתקם ובטח שדניאל הקטן ( שזה אני) לא צריך לסבול מזה כי הוא רק ילד. ואפילו שמעתי אותו בלי שהוא הרגיש, אומר את זה לחבר שלו.
הלואי שדניאל הגדול היה רבע נחמד ממה שחיים. וכל פעם אני מזכיר לעצמי בלב שהוא לא האבא האמיתי שלי וזה קצת מעודד אותי. אפילו שהאבא האמיתי שלי בכלל לא נמצא בשום מקום ואני לא יודע אפילו אם הוא חי או מת. וכשאני שואל את אמא שלי עליו היא לא עונה לי או שהיא נהית עצובה ויש לה מספיק צרות גם ככה והיא גם צריכה להיזהר מדניאל הגדול כי כשהוא חוטף קריזה זה כואב. ויש גם את כל הענינים עם המשטרה והמשפט. וצריך להיזהר.
אני נמצא כל יום בדיר. אני קם בבוקר והולך לשם וקצת מנקה ומאכיל וגם אוכל ארוחת בוקר עם חיים והעובדים. יש במכלאה של הטלאים טליה אחת קטנה, היא שייכת לקבוצת המפגרים מאחור כמו שחיים אומר. מההתחלה היא לא הצליחה להגיע בכוחות עצמה למינקת. חיים אומר לי בשקט, שים עליה עין דניאל. הקטנטונת הזאת צריכה קצת עזרה. ואני מניק אותה מבקבוק שלוש פעמים ביום. היא כל כך מתוקה, צמרירית ורכה, בהירה עם אזניים חומות וכשאני בא אליה היא פועה בשקט כמו תינוקת קטנה. היא מוצצת לי את האצבעות. אין לה שיניים וזה מאוד נעים ומצחיק. היא מאוד מתקדמת ומתחזקת וחיים אמר לי לפני כמה ימים, כל הכבוד דניאל, ידעתי שאני יכול לסמוך עליך. ואני מלא בשמחה וגאווה. לאט לאט הטליה גדלה וחיים אומר שעוד כמה ימים היא תוכל להגיע לבד למינקת ולינוק בכוחות עצמה יחד עם כולם ושהגיע הזמן לתת לה שם.
באחת הרכיבות שלנו חיים עצר ליד אשה אחת שעבדה בגינה שלה, חברה שלו. הוא אמר לי, דניאל תכיר זו קטיה. היא אמרה לי שלום וחייכה אלי וישר מהחיוך ידעתי שהיא לא מהאנשים שהיו באסיפה במועדון. ושלה אני בטח לא מפריע ואפילו שהיא שמחה לראות אותי. וחשבתי, זהו! ככה אני אקרא לטליה הקטנה האהובה עלי. קטיה. גם כי לקטיה האשה יש תלתלים לבנים וגם כי השם הזה מתאים לטליה קטנה שצריכה לגדול. אמרתי את זה לחיים והוא אמר שזה רעיון מעולה.
הימים עוברים להם. הטליה קטיה כבר כבשה קטנה. היא כבר מזמן מגיעה לבד למינקת ואפילו אוכלת חציר ותערובת. היא הולכת אחרי לכל מקום. חיים מרשה לי להוציא אותה מהמכלאה. לכל מקום שאני הולך היא באה אחרי, מקפצת ורצה ופועה בשמחה. כשאני מגיע לדיר בבוקר אני שורק לה והיא מיד מתרוממת ופועה ומתחילה לקפץ אלי. כשאני הולך לשתות לימונדה קרה אצל רינה, האשה של חיים, קטיה רצה אחרי. הראתי לרינה איך אני מסתתר מאחורי עץ וקטיה לא רואה אותי ואז אני שורק לה והיא מתחילה לפעות מממההה... מממההה... ומחפשת אותי ומנסה ללכת אחרי הקול ואז אני יוצא ורץ והיא רצה ומקפצת אחרי. אני מתגלגל על הדשא והיא מלקקת לי את הפנים. רינה צוחקת בקול ואומרת שדבר כזה בחיים היא לא ראתה. כבשה קטנה שמתנהגת כמו כלבלב. חיים אומר שקטיה פשוט חושבת שאני האמא שלה. כי מאז שהיא נולדה אני מאכיל אותה ומטפל בה כל כך יפה וטוב. וכשנותנים אז מקבלים בחזרה.ככה זה עם הכבשים ובחיים בכלל. ככה חיים אומר ואני יודע כבר שמה שהוא אומר זה חכם ושקט ונכון.
גם כשאני עושה משהו לא בסדר, חיים לא ממש כועס. כמו אז כשניצן ואני הלכנו לכרם וקטפנו כמה אשכולות ענבים ושמנו בארגז והבאתי לחיים ורינה כדי שיאכלו וישמחו. אז חיים אמר לי בשקט שזה שייך למישהו שמגדל אותם ומשקה אותם וזה ממש לא שלנו לקטוף ולאכול. והוא בשום אופן לא הסכים לקחת. לא ידעתי מה לעשות איתם והייתי כל כך נבוך והוא אמר לי בוא איתי והלכנו ביחד לאיש שמגדל אותם וחיים אמר לו שנפלה כאן טעות, מצטערים, והאיש בכלל לא כעס ואפילו אמר שהוא מעריך אותי על היושר וההגינות שאלו מילים חדשות ויפות בשבילי שאף פעם לא אמרו לי. וחשבתי איזה מזל יש לי שהכרתי את חיים שמלמד אותי כל כך הרבה דברים חדשים על בעלי חיים ועל אנשים ועל החיים בכלל.
ויש לי את קטיה שלי שאוכלת לי מהיד ובאה אחרי לכל מקום. וטוב לי.
בינתיים הולכת ונגמרת חופשת הקייץ. אמורה להתחיל שנת הלימודים. אנשים במושב עשו עצומה למועצה ולמשטרה בה הם החתימו הורים של ילדים בבי"ס שהם לא מסכימים שאחותי ואני ניסע בהסעות יחד עם כל הילדים. כי זה מסוכן ואנשים מהעולם התחתון יכולים לבוא ולירות בנו ובטעות לפגוע בילדים שלהם. אמא בוכה הרבה ומעשנת ודניאל הגדול עצבני ומעשן בשרשרת ואומר מי צריך אותם את החארות האלה והשוטרים מדברים כל הזמן בפלאפונים שלהם ויש לי כל הזמן הרגשה רעה.
בערב השוטרים מודיעים לנו שיאללה, מתקפלים, מחר, עוברים דירה.
אני רץ לחיים ומספר לו. ואני קצת בוכה. והוא שם לי יד על הכתף ואומר לי בשקט שככה זה בחיים. ילדים צריכים ללכת עם ההורים שלהם. ואני חושב בלב שדניאל הגדול בכלל לא האבא האמיתי שלי, אבל לא אומר לו כי אין טעם אפילו להגיד את זה.
חיים הולך איתי למכלאה של הטלאים . אני מנסה לשרוק לקטיה אבל כשעצובים ויש דמעות בעיניים אז לא יוצאת שום שריקה. אבל גם כשהיא לא שומעת את השריקה, היא מרגישה שאני בא וקופצת לקראתי ומלקקת לי את כף היד. אני כל כך עצוב ואז חיים מסתכל עלי וגם הוא עצוב מאוד ואז הוא אומר לי: קח אותה. היא שלך. ואני לא מאמין ואני גם לא בטוח שזה אפשרי ושדניאל הגדול יסכים. אני אומר את זה לחיים והוא אומר לי בוא ושנינו הולכים וכבר ממש חושך וקטיה מקפצת אחרינו, לדבר עם דניאל הגדול.
אני אומר בלב, אלוהים, בבקשה, תעשה שהוא יסכים. בדרך חיים לוקח דלי עם מכסה וממלא אותו בתערובת לקטיה. הוא אומר שזה יספיק לחדשיים לפחות וכל יום לתת לה חופן. היתר אפשר לקטוף לה עשבים ועלים ליד השדות ושאריות לחם. ויותר מזה היא לא צריכה. חיים מדבר עם דניאל הגדול והוא אומר בטח, בכבוד ותודה לך חיימון וחיים ממש לא סובל את השם הזה ונראה לי שגם את דניאל הגדול הוא לא כל כך אוהב, אבל הוא שותק כמובן ומסתכל עלי במבט של ניצחון. הצלחנו.
למחרת אנחנו אורזים את מעט הרהיטים והחפצים שלנו למשאית של המשטרה. תוך כמה שעות אנחנו כבר בדרך. נוסעים לבית החדש שלנו. חיים ורינה באים להגיד לנו שלום. הם מנופפים לי ביד כשהמכונית מתחילה לנסוע ואני מנופף להם בחזרה ורואה אותם עד הסבוב בכביש ואז הם נעלמים אבל קטיה יושבת לי על הברכיים והיא צמרירית ורכה וחמימה ואני נותן לה ללקק לי את האצבעות וחושב שיש לי מזל שהכרתי אנשים כאלה טובים ושקטיה עוברת איתי .
אנחנו מגיעים לבית החדש בכפר. השוטרים מפרקים את המשאית , מרכיבים את הזרקורים. אמא מסדרת ובוכה ומתלוננת ורק רוצה שיגיע כבר המשפט ושניסע לאמריקה. דניאל הגדול מדליק סיגריה בסיגריה, מדבר בקול חזק מדי וצרוד מדי ומנסה לתת הוראות אבל נראה לי שחוץ מאמא אף אחד לא ממש מקשיב לו. אני מחפש מקום בחצר לקטיה. כנראה שלדיירים הקודמים היה כאן כלב כי יש כאן פינה מגודרת בדיוק בשבילה. רק צריך למצוא איזה קרש כדי שתהיה סגירה טובה. אני מארגן את הפינה ומנקה כדי שיהיה לה נח. מכין לה קערת מיים וכלי קטן לתערובת והולך לקטוף לה קצת עשבים ירוקים.
בלילה לאור הזרקורים מגיעה אלינו עובדת סוציאלית של המשטרה. היא מודיעה לאמא שהילדים חייבים ללכת לבית הספר. אמא בכלל לא מתנגדת . בבוקר אני קם מוקדם. מנקה לקטיה את הכלוב ואת הכלים. מאכיל אותה ושם לה מיים נקיים. מסדר לה קצת את הפינה שלה, אוכל משהו ונוסע לבית הספר החדש.
מצרפים אותי לכיתה ו'. יש שם הרבה ילדים. אני מאוד רוצה חברים חדשים אבל כעבור יומיים כבר צוחקים עלי. הם אומרים שאני לא יודע לקרוא ושאני מסריח. אין לי ברירה. אני מרביץ להם. וחזק. המורה כועסת עלי ושולחת אותי למנהלת והמנהלת עושה לי בירור ואני מבטיח לא לעשות את זה שוב אבל לא מצליח לקיים וככה עוברים להם כמה שבועות כאלה. כבר כמה פעמים התקשרו לאמא והיא באה עם אחד השוטרים לאסוף אותי מבית הספר בגלל שהרבצתי.
בערבים אני מבלה עם קטיה, מטייל איתה לשדות. לכל מקום שאני הולך היא באה איתי. אפילו למכולת.
כעבור כמה שבועות למנהלת יש רעיון. יש מורה אחת שאני מסתדר איתה. המורה לאמנות. המנהלת הציעה שאני אהיה כל היום בחדר אמנות ואעשה שם דברים . המורה לאמנות עשתה איתי הסכם. שהיא תכין לי שולחן שיהיה רק שלי ותיתן לי לעשות דברים מיוחדים אבל בתנאי שבכתה שלה אני אף פעם, אבל אף פעם לא מרים יד על אף ילד. גם אם אני ממש כועס. יש לי טבלה ובסוף היום אם הצלחתי בהסכם אני מדביק לעצמי מדבקה של סמיילי. אז ככה אני בא בבוקר והולך ישר לכתת אמנות. המורה מכינה לי תה ומזכירה לי את ההסכם שלנו ונותנת לי עבודה. היא לימדה אותי לרקום עם חוטי צמר צבעוניים על רשת. עשיתי גם עבודות בחימר והעבודה שאני הכי אוהב זה לבנות בתים מחלקי עץ קטנים ואקדח דבק חם. כבר בניתי בית אחד קטן ממקלות של ארטיק והכנתי את קטיה מפלסטלינה. עכשיו אני בונה בית הרבה יותר גדול. אני גוזם ענפים מהשיחים בחוץ ומנסר אותם למידות שאני צריך. אני גם משתמש בבדידים ישנים וככה אני כבר כמה שבועות נמצא שם רוב שעות היום. המורה לאמנות אומרת שיש לי ידיים חכמות ולב זהב. שאני ילד נבון ומוכשר ושאם אני אמשיך ככה אני אגיע רחוק. היא ממש בסדר איתי ובסוף היום אני אוהב לעזור לה לשטוף את המכחולים ולטאטא את הכתה. כמעט כל יום אני מקבל סמיילי לטבלא חוץ מיום אחד שאיזה ילד אחד התחצף אליה וכמעט הכנסתי לו כאפה, אבל המורה לאמנות אמרה לי תודה ושהיא מסתדרת ושאני לא אשכח, הסכם זה הסכם.
סיפרתי לה על קטיה ועל חיים. אפילו התחלתי לצייר כבשים. יום אחד היא עזרה לי לכתוב לחיים מכתב. היא אמרה ששגיאות כתיב זה בכלל לא חשוב. שמה שחשוב זה להיות בקשר. ציירתי לו ציור יפה של קטיה הכבשה הקטנה שלנו. המורה הכניסה את המכתב למעטפה וכתבה ברור את הכתובת והבטיחה שהמכתב יגיע ליעדו והוא באמת הגיע כי כעבור כמה ימים קיבלתי בחזרה תשובה מחיים מעיין. הוא התענין בשלומי והזמין אותי אליו לרכיבה ובדף נפרד הוא צייר לי סוסה. ודרישת שלום חמה מרינה.
הימים עברו איכשהו. כל הזמן יש דיבורים שהמשפט מתקרב. אמא עצובה ועצבנית. דניאל הגדול מעשן כמו קטר וצועק בקול צרוד. איזה מזל שהוא לא האבא האמיתי שלי.
באחד הימים קמתי בבוקר, האכלתי את קטיה, ניקיתי וסידרתי לה קצת את הכלוב והלכתי לבית ספר. כשחזרתי הביתה עברתי דרך קטיה וראיתי שהיא לא שם. שרקתי לה והיא לא באה. נכנסתי הביתה ודניאל הגדול ישב ליד השולחן עם השוטרים ועם עוד כמה אנשים חשובים שאני לא מכיר. השולחן היה ערוך חגיגי ומסודר. אמא ערכה עליו סלטים ופיתות ואורז וסיר גדול עם בשר. בבית היה ריח טוב של ארוחת חג. דניאל הגדול היה מבסוט ואמר שנגמרו לנו הצרות ושהמשפט ממש בעוד יומיים ואוטוטו אנחנו באמריקה. שאלתי אותם איפה קטיה. דניאל הגדול צחק אלי את הצחוק הצרוד שלו ואמר לי בוא בוא, תאכל. ועדיין לא הבנתי. אמא שתקה אבל הרגשתי שיש משהו שהם לא אומרים לי.
היא הגישה לכולם את הבשר. היא הגיעה אלי אחרון והסתכלה בי במבט מוזר. אולי קצת מתנצל. היא שמה גם לי מנה בצלחת ואמרה לי בשקט אבל ברור, כבשים זה בשביל לאכול. ודניאל הגדול הסתכל עלי במבט מנצח ואמר לי נו תאכל. ורק אז הבנתי.
וקמתי. ועמדתי רגע ולא יכולתי לראות כלום ואז פשוט רצתי החוצה. רצתי ורצתי בלי לעצור. רחוק רחוק מהבית, אל מחוץ לכפר, לשדות, למקום שאף אחד לא יראה ולא ישמע אותי. ורציתי להעלם לעולם.
אפילוג
כעבור עשר שנים הגיע למושב בחור צעיר במדי צבא. על כתפיו התנוססו דרגות קצונה. הוא נעל את רכבו ופנה לכיוון המשק של חיים מעין. מי שראה אותו תמה מעט כי הקצין הצעיר לא היה מוכר לאיש אולם צעד נמרצות כאדם היודע בדיוק לאן מועדות פניו. הוא פתח את השער הגדול והישן הנפתח לדרך הגישה אל הדיר. הוא דילג מעל הגדר והציץ במכלאה הצמודה אל מכון החליבה. הוא קפץ לתוך בור החליבה שהיה ריק באותה שעה ויצא מצידו האחר ונהג במקום כבתוך שלו. שני עובדים שהיו בסביבה צעקו לו. הוא השיב להם בשאלה איפה הוא יכול למצוא את חיים. הם הצביעו לעבר אחת המכלאות המרוחקות שם עסק חיים בטיפול באחת הכבשים. הבחור האיץ את הליכתו, כמעט רץ לשם וחיים כאילו הרגיש דבר מה, התרומם מרכינתו על הכבשה, נעמד והתבונן בבא מנגד בעיניים שואלות. הבחור הצעיר ראה את חיים. שיבה זרקה בשערותיו וקמטים חרשו תלמים בפניו אך הוא היה אותו חיים עם אותו מבט כחול ואותו חיוך שקט. חיים ראה מולו גבר צעיר חסון וחזק , קצין בצה"ל,נרגש עד דמעות בעליל, ונורה קטנה נדלקה בראשו אולם כבתה מייד כי איך זה ייתכן אחרי כל כך הרבה שנים, עם כל מה שהיה, לא, זה לא יכול להיות.
שלום חיים אמר הבחור והתקרב עד כדי נגיעה. האם אתה זוכר אותי? וצל של מבטא אמריקאי היה בהיגוי המשפט לפני שקולו נשבר וחיים כבר ידע ופתח את ידיו. אני דניאל הקטן וחזרתי. אמר ונפל בזרועותיו.
יעל
מה שזכרתי מאבא שלי היה גב מתרחק בדרך כורכר לבנה. הוא לבש חולצה בהירה עם פסים דקים, תכולים אולי, שערותיו היו גזוזות מעל עורפו, הילוכו היה מהיר ופעם אחת לא הסב ראשו לאחור.
לשער הקיבוץ הלכנו יד ביד. הוא שר לי: אהובתי יעל, הייתה כה ביישנית. הייתי בת שלוש אולי. הוא עזר לי לטפס במדרגה קטנה על חבית שעמדה שם והושיב אותי עליה. הביט בי ארוכות במבט כחול חולמני, נשק לי והלך.
ישבתי שם שעה ארוכה. היה יום סגרירי. אני זוכרת עננים שחורים ברקיע אפור וקר. בסופו של דבר הגשם החזיר אותי הביתה. או שאולי הייתה זו אמא שלי. ילדה קטנה במגפיים אדומים, מדלגת בין השלוליות, עצובה מעט מן הפרידה, אך עדיין לא יודעת שאיבדה את אבא שלה.
הימים חלפו. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. חודשים ושנים.
הילדים לא סופרים זמן, אך מרגשים אותו חולף דרך עונות השנה, החגים שחולפים ועוברים וחוזרים. עוד יומולדת בלי אבא ועוד אחד. והשנים חולפות.
מדי פעם הייתי חוזרת לשער הקיבוץ, מחכה לו. בימי שישי אחר הצהריים לבושה בבגדי שבת, בדרך מבית הילדים לבית ההורים ומשם לארוחת השבת בחדר האוכל.
משפחות, משפחות בדרך צועדות. על המדרכות. כל הילדים הולכים כשבצידם האחד אמא ובצידם השני אבא וכמה אחים מלפנים ומאחור. אני הלכתי רק עם אמא שלי כי אבא שלי יצא מהשער, הלך בדרך הכורכר הלבנה ואף פעם לא חזר.
ילדה בלי אבא בקיבוץ של שנות השישים.
באחת הכתות הצעירות, ב' או ג', אני כבר לא זוכרת בדיוק, רבתי עם המלכה של הכתה. שתינו רצינו להשפריץ עם הצינור על רחבת הבטון הגדולה בכניסה לבית הילדים, תפקיד מיוחס במיוחד. היא, שהייתה רגילה שהכל סרים למרותה, לא קיבלה את התעקשותי להחזיק בצינור. היא בעטה בי ודחפה אותי ואני בשלי. כאילו אני נאבקת על חיי, החזקתי את הצינור לא הרפתי.
מגיע לך שאין לך אבא, היא סיננה מפיה. מלותיה פילחו את לבי כסכין וכנראה שהרגישה שנגעה בפצע פתוח, היא חזרה וקראה והפעם בקול: מגיע לך שאין לך אבא. וכל הילדים עומדים מסביב ומסתכלים כמו קהל בזירה ונדמה לי שהעולם עוצר את נשימתו ומחכה לתגובתי. דמעות חנקו את גרוני. העלבון והבושה סנוורו את עיניי והצינור כמעט נשמט מידי. אבל רק לרגע. ובאחת הסתובבתי לעברה, כיוונתי את הזרם ישירות לפניה. ובעוד היא, מלכת הכתה מופתעת מתגובתי ועיניה סומות מזרם המים שכוון אליהן, התנפלתי עליה והפלאתי בה את מכותי. זו פעם אחת ויחידה שהרמתי יד על מישהו. אבל בעצם, יותר לא הייתי צריכה. אף אחד לא העז להגיד לי יותר מילה, לא על אבא שלי ולא בכלל.סיפרתי את זה בערב לאמא שלי. היא אמרה להפתעתי, כל הכבוד יולי! אל תתני לאף אחד להתעסק אתך.
למחרת באה אמא לבית הילדים עם מגש עמוס סופגניות טריות, בזוקות בסוכר לבן. היא חילקה לכולם אבל שהגיעה אחרונה למלכת הכתה, במקרה, דווקא אז, בדיוק זה נגמר. זו עמדה נכלמת, משתוקקת גם היא לסופגניה חמה ומתוקה. הסתכלתי על אמא שלי בפליאה. היא קרצה לי. זה הניצחון הקטן שלנו. לחשה לי בשקט באוזן וצחקה צחוק מתגלגל. והרגשתי שאמא שלי אולי קצת קוקוריקו, אבל אוהבת אותי מאוד.
וכך יצרתי לי בועה שקופה של ביטחון והגנה. לא מעוקצם ולא מדובשם. ילדה בלי אבא בקיבוץ צריכה להישמר. חריגות אינה מתקבלת אצלנו בברכה. שונות זה יפה וטוב, אך לא בבית ספרנו. אך גם כשנשמרתי לנפשי וגם שהמילים לא נאמרו יותר, עדיין הלכתי תמיד ושובל השתרך אחרי. ליוה אותי בלכתי. השובל של זאת שאין לה אבא.
נכון, היו עוד ילדים עם תויות משלהם. היה הילד עם האמא המשוגעת. היתה הילדה שעדיין מרטיבה במיטה ואפילו זה שאבא שלו גנב והעיפו אותו מהקיבוץ. לא הייתי מתחלפת עם אף אחד מהם ואיכשהו ראיתי בהם אחים לצרה. קרובים רחוקים במשפחת הפגומים.
כששאלתי פעם את אמא שלי על אבא היא ענתה לי, יולי, אין לך אבא וזהו. התעקשתי ואמרתי שאני זוכרת את אבא. זוכרת אותו הולך בדרך הכורכר, הולך ונעלם. אז היא ענתה לי, נו... והוא חזר פעם? ככה אמרתי. אין לך אבא . זאת המציאות וזהו. אמרה ולא יספה.
אמא שלי, אריאן, עבדה במטבח. היא היתה המבשלת הראשית. אני זוכרת אותה בוחשת בכפות נירוסטה ארוכות בתוך סירים ענקיים. מחלקת הוראות קצרות לצוות עובדים קטן ומסור שהיה תחת פיקודה. אשה צרפתיה , נמוכת קומה ונמרצת בשער כהה, חלק ומסופר. קסקסה? ארט! דקור... והעובדים עונים לה, אוקיי אריאן, מייד, דקור אריאן. היא דיברה עברית במבטא צרפתי כבד וכשהשאירה לי פתקים, הודעות קצרות, היתה כותבת עברית באותיות לועזיות.
את הקיבוץ היא לא כל כך אהבה, אבל היא הייתה אישה אופטימית, נמרצת ומאוד פרקטית. היום אני מבינה שהרבה אלטרנטיבות לא היו לה. אשה בודדה עם ילדה, ללא משפחה בארץ, מה שמכנים היום "אם חד הורית", בשנות השישים המאוחרות. זו היתה הדרך שלה והיא האמינה בה.
היא היתה חמת מזג ונקמנית. פעם, אחרי אחת מאספות הקיבוץ, כשהחליטו לא לקבל לחברות את אחת העובדות שלה במטבח, היא כל כך כעסה שהלכת וירקה מספר יריקות לתוך סיר המרק הגדול במטבח ואחר כך טרקה את המכסה שלו בחבטה עזה. כשראתה אותי מתבוננת בה בתדהמה, צחקה צחוק מתגלגל וקרצה לי, יולי, זה הניצחון הקטן שלי.
למחרת צפיתי מבועתת בחברי הקיבוץ לוגמים את המרק בהנאה בארוחת הצהריים.
אהבתי את אמא שלי. היא היתה המשפחה היחידה שלי אבל תמיד הרגשתי מעט זרה לה. לא דמיתי לה. היא היתה זריזה ונמרצת ואני חולמנית ואיטית. היא קולנית וצוחקת ואני שקטה וביישנית. בכתה ו' כבר הייתי גבוהה ממנה כמעט בראש. הייתי בהירה. שערי היה זהוב וגלי וזכור לי היטב שמתישהו, בגיל ההתבגרות, אחרי שכבר צמחה פלומה זהובה בין רגלי, ראיתי יום אחד את אמא שלי במקלחת. עירומה, תחת זרם המים. משולש השיער בין רגליה היה שחור משחור. כל כך נבהלתי שחשבתי לעצמי שלא מספיק שאין לי אבא, אולי גם האמא הזאת בכלל לא שלי. אולי היא מצאה אותי על מפתן הדלת, ארוזה בסלסלת קש בלילה קר, ריחמה עלי ואספה אותי אל ביתה.
אמרתי לה את זה והיא חיבקה אותי בחום וצחקה את צחוקה המתגלגל. בשביל זה סחבתי אותך תשעה חודשים בבטן? ומילא זה, מה עם הצירים? קרעת אותי. היית כל כך גדולה ובכלל לא רצית לצאת. כל זה עשיתי בשביל שעכשיו תגידי לי שאת לא ממש שלי? ארט יולי! סה פיני! די עם השטויות האלה. מספיק. לכי תעשי עם עצמך משהו. תביאי תועלת. די לחלום.
ואני עשיתי. מכתה ד' בערך השתתפתי בתחרויות שחייה. בהתחלה כתתיות ואחר כך אזוריות וארציות. כמעט תמיד ניצחתי. שחיתי כי אהבתי את חוסר המשקל של הגוף בתוך המים. את קלות התנועה. הייתי טובה ואהבתי את הניצחון. שחיתי גם ואולי בעיקר, כי זאת היתה דרכי להוכיח להם שהילדה שאין לה אבא, יכולה להיות יותר טובה מכולם ולהביא את הגביע.
כי אבא שלי מעולם לא חזר.וכל פעם, אבל כל פעם, כשהייתי עוברת ליד שער הקבוץ ורואה את הדרך המתארכת, היתה צובטת אותי צביטה של געגוע. כבר לא ידעתי למי אני בדיוק מתגעגעת. עם חלוף השנים כלל לא זכרתי את פניו. שער גזוז על העורף. גב רחב בחולצה בהירה. מפוספסת אולי. דמות מתרחקת. היה או לא היה...
לו פעם אחת היה מסב ראשו אחור.
צביטת הגעגוע היתה לפעמים כל כך חזקה וכואבת ומשתקת, שכל מה שרציתי לעשות היה להיכנס למיטה, לעטוף עצמי מכף רגל עד ראש בשמיכה ולא לזוז. פשוט לשכב ולחכות עד שהכאב יעבור.
היה לי יומן. כתבתי בו מה שעובר עלי וגם סיפורים ושירים. המורה שלי הציצה בו פעם וביקשה לראות עוד. הראתי לה קצת. כמה עמודים. היא קראה בשקט ואמרה לי, יעל, את ממש מוכשרת בכתיבה. התפוח לא נופל רחוק מהעץ. בארוחת הערב בחדר האוכל,היא פגשה את אמא ואמרה לה, אריאן, הילדה אמנית. יש לה דמיון מפותח וכישרון בכתיבה. אמא הביטה בי במבט שהיה בו גם כעס וגם חמלה. יולי, היא אמרה, תשמעי לי, זה מיותר.
מזה שום דבר לא יצא לך בחיים.
כשהייתי בכתה ז', זמן קצר לפני חגיגת בר המצוה הכתתית, אמא שלי נישאה. לנחום. נחום היה רווק תימני, מבוגר ממנה בשנים רבות. עדין, שקט וטוב לב. היא הכירה אותו בבית הבראה בנתניה, לשם היו כל חברי הקבוץ נוסעים בתורם בקיץ לשבוע חופש.
במסיבת בר המצווה הגדולה, הקבוצית, קיבלנו כולנו ספר תנ"ך ושעון יד. לפני המופע הגדול שהעלינו, הזמינו אותי במיוחד לעלות לבמה וציינו את השגי בתחרויות השחייה ואת תרומתי למפעל הקבוצי המשותף. לא הבנתי על מה הם מדברים, רק עמדתי שם גבוהה מדי, גמלונית ומגושמת עד היום אני זוכרת את הבושה. אם רציתי משהו באמת זה רק שאבא שלי יהיה שם. את התאוריה של אמא, אין לך אבא וזהו, זאת המציאות, אף פעם לא קיבלתי.
כי זכרתי בכל זאת, גם אם במעורפל, גב בחולצה בהירה מתרחק בדרך. ואת השיר ששר לי, אהובתי יעל, היתה כה בישנית, וידעתי שאם הוא לא חזר אף פעם סימן שלא יכול היה לחזור. אולי אפילו שכח את הדרך.
אולם המתנה האמיתית שקיבלתי לחגיגת בר המצווה הגדולה, המשותפת, היתה שבסוף הערב, אמא ונחום קראו לי הצידה וסיפרו לי בהתרגשות שאמא בהריון ושממש עוד מעט יהיה לי אח או אחות. שמחתי מאוד וחשבתי שממשפחה של שתיים, אמא ואני, אנחנו גדלים למשפחה של ארבעה. בחדר האוכל שמתי על הצלחת ארבע עגבניות והחזרתי שתיים לכלי הכללי ושוב וחוזר חלילה ולקחתי שתי פרוסות לחם והוספתי עוד שתיים וארבע ביצים. וראיתי שארבע זו כמות. זה לא קצת, זה הרבה. נחום שאל אותי, את מביאה אוכל לכולנו? אמא הסתכלה עלי בעין בוחנת. יולי? מה קורה? שוב את חולמת? ארט יולי! לכי תעשי עם עצמך משהו. תכיני סלט, תביאי תועלת. ושוב כרגיל התגנבה לראשי המחשבה הזאת שאולי אריאן המבשלת הצרפתיה, הנמוכה והנמרצת, היא לא בדיוק האמא שלי.
בלילה במיטה שלי, בבית הילדים, כשכולם ישנו,נדדה שנתי. קמתי ויצאתי החוצה. השמיים היו זרועים בכוכבים נוצצים שדיברו אלי בשפה משלהם. חשבתי שכוכב אחד זוהר זה אבא שלי ומי יודע אם הוא חי וכוכב שני זוהר זה האח או האחות שיהיו לי עוד מעט. הלב שלי התחיל להתחמם באמת.
בט"ו בשבט נולדה אחותי. עוד לפני שראיתי אותה אמא שאלה אותי איזה שם כדאי לתת לה. חשבתי על שמות של פרחים. איריס אולי, או נורית או שקד. אבל כשראיתי אותה אמרתי לאמא זאת טל. טלי הקטנה שלנו. טל על עלעל. היא היתה כדור קטן ומתוק של שוקולד. עגולה, שחרחורת, עם פלומת שיער רכה וכהה על ראשה. פנים מוארים ושלוים ואף קטן ובהיר. אהבתי אותה מן הרגע הראשון. כשהחזקתי אותה בידי בלט עורה הכהה והרך על רקע עורי הבהיר. כשהיתה בת מספר חודשים הייתי מפזרת את רעמת שערי הזהוב על פניה ועל גופה הפעוט והיא היתה צוחקת צחוק רך ומתגלגל ומנסה לתפוס בשתי כפות ידיה הקטנות את שערי. נחום השתקן והעדין התבונן בשתינו והיה מאושר. אמא ליטפה את ראשי ואמרה לי, יש לי עכשיו שתי בנות. מוקה וניל. סה מגניפיק.
טל הקטנה עשתה אותי לראשונה שייכת. לאמא ולמשפחה.
אחרי הלידה אמא לא רצתה לחזור לעבוד ולהכניס את טל לבית התינוקות. היא רצתה להישאר עוד כמה חודשים איתה בבית. היא היתה בוכה בכי תמרורים ונחום השקט שהגיע מן העיר אל הקיבוץ ולא הכיר כלל את חוקי המקום, לא ידע איך להתמודד עם המצב. אמא כעסה עליו והאשימה אותו. מחוץ לבית, מול מוסדות הקבוץ ניהלה אמא קרב נואש לשנות את החוקים. בשלב מסוים ויתרה על הרעיון של לא לחזור לעבוד אלא רק נלחמה על האפשרות להלין את התינוקת בלילה בבית. הענין נידון בועדת החינוך ומשם עבר לאסיפת הקבוץ. אחרי דיונים סוערים הוחלט פה אחד. אריאן תקבל עליה את דין הקבוצה. לא די שכל השנים כאם בודדה תמכנו בה ובילדתה? לא די שקיבלנו לתוכנו כל כך יפה את התימני שלה? הוא הרי לא אדם צעיר אתם יודעים... את התינוקת היא תכניס כמו כולן לבית התינוקות ויפה שעה אחת קודם!
אמא קיללה בצרפתית וסיכמה את הנושא ב"סה פה נורמל". בשעת לילה מאוחרת השאירה את נחום לשמור על התינוקת ויצאה מן הבית עם זוג מספריים חדות. למחרת בבוקר שלושה זוגות אפניים היו מפונצ'רים. של המזכיר, של מרכזת ועדת חינוך ושל האחראית על הגיל הרך. הענין הפך להיות שיחת היום. פגשתי אותה בצהריים והסתכלתי בעיניה. אמא???
זה הניצחון הקטן שלי, היא ענתה לי בשקט, במבט קודר. היא לא צחקה הפעם כי באותו היום נאלצה להכניס את התינוקת שלה, בגיל שישה שבועות לבית התינוקות.
הולדתה של טלי הקטנטונת מילאה את חיי בשמחה רבה. הייתי כבת שתים עשרה כשהיא נולדה. המשפחה שגדלה. היינו אמא , אבא ושתי ילדות. נחום השתקן אף פעם לא היה לי כאבא אבל הוא אהב את אמא כל כך וכולנו ביחד היינו משפחה. ההליכה לחדר האוכל בקבוצה ולא בזוג היתה שינוי מרכזי בחיי. טיפלתי בטל יחד עם אמא. שיחקתי איתה. לקחתי אותה מבית התינוקות ואחר כך מהפעוטון ומהגן, יום יום בשעה ארבע, כדי שאמא תוכל לישון עוד שעה. רחצתי אותה, הלבשתי אותה, פינקתי אותה. ככל שגדלה והתפתחה הפכתי אני לנערה, כמעט אישה. הרגשתי שהיא כרטיס הכניסה שלי לחברה הקיבוצית. כבר לא הייתי כל כך שונה. יש לי אחות. יש לי משפחה. החברות של אמא היו אומרות לי, לטלי יש שתי אמהות. ואני הייתי מחבקת את מוקה שלי, אחותי הקטנה, הצחקנית והעליזה. אחותי הכהה, שחורת העיין.
הגעגועים לאבא לא נעלמו אך הצביטה כבר לא היתה כל כך כואבת. השמחה הגדולה שהביאה טלי לחיי הצליחה למלא את הבורות השחורים של הגעגוע. בשלב מסוים, אחרי שהבאתי הרבה גביעים לקיבוץ, הפסקתי להתחרות בשחייה. המשכתי לשחות להנאתי אבל כבר לא שאפתי להוכיח לכולם שאני הכי טובה.
שנות בית הספר התיכון עברו עלי, להבדיל מחברותי, ללא זעזועים מיוחדים ובסופן התגייסתי לצבא. שרתתי בדרום הארץ והתגעגעתי הביתה מאוד. מספר חודשים לאחר הגיוס, באחד מביקורי בבית, קראה לי אמא לשיחה. פניה לא היו כתמול שלשום. היא הכניסה אותי לחדר השינה הקטן שלה ושל נחום וסגרה אחרינו את הדלת. יולי, היא אמרה. יש לי חדשות רעות. אני חולה. חולה מאוד. זאת המחלה הזאתי, כן. לא צריך לדבר על זה יותר מידי אבל זה המצב. בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת. היא נראתה בסדר גמור. כמו תמיד. הסתכלתי בה במבט בוהה. ארט יולי, די לחלום! זאת המציאות. זה מה יש. את כבר גדולה ואני סומכת עלייך וביחד נחשוב מה עושים. נחום חלש קצת, את יודעת. אף פעם לא הייתי טובה בלבחור גברים וחוץ מזה שהוא אוהב אותי, אין לו הרבה מה לתרום. הוא לא כל כך יודע להביא תועלת. ויש את טלי הקטנה שתצטרך אותך. תחשבי יולי מה עושים. כך אמרה לי אמא ונתנה לי את סוף השבוע כדי לעכל את המצב החדש, או כמו שהיא אהבה לקרוא לזה, המציאות.
כשחזרתי ביום ראשון לצבא, הזמנתי פגישה עם קצינת ת"ש וביקשתי העברה קרוב לבית. לאור הנסיבות זה לא היה מסובך. הועברתי לבסיס שהיה כעשר דקות נסיעה מן הקבוץ. כל ערב הייתי בבית. עזרתי לאמא וטיפלתי בטלי, מוקה שלי, אחותי השחרחורת, האהובה והצחקנית.
אמא היתה נעדרת הרבה מהבית לצורך הטיפולים. נחום היה מלווה אותה. היא הלכה והתרחקה. שערה נשר מהכימותרפיה ובגופה היו כוויות מן ההקרנות. היא חשה ברע כמעט כל הזמן. הרופאים היו פסימים. הבית שינה לחלוטין את פניו. התגעגעתי לאמא כל כך. חשבתי שהרבה יותר קשה להתגעגע למי שישנו מאשר למי שאיננו. התגעגעתי לצחוק שלה, לנמרצות שלה, לאהבה הבטוחה שלה אלי. רציתי שהיא תגיד לי, די לחלום יולי ושאני באמת אתעורר ואגלה שכל זה הוא חלום רע.
התחלתי שוב להרגיש את צביטות הגעגוע הכואבות. לא ידעתי מה אני יכולה לעשות כדי שאמא תרגיש יותר טוב. איך להקל עליה. ואם יקרה הנורא מכל, מה יהיה עם טלי הקטנה, שכבר היתה ילדה בכתה א'. מה אעשה? מצאתי את עצמי שוב, כמו פעם, מתחפרת בתוך שמיכה ולא זזה. מחכה שהכאב יעבור.
באחד הלילות כשאמא ונחום שהו בבית חולים, אחרי שהשכבתי את טלי לישון בבית הילדים, חזרתי הביתה. נכנסתי לחדר השינה שלהם , הדלקתי את האור וניגשתי לשידה של אמא. ידעתי בדיוק מה אני מחפשת. פתחתי את המגירה. היו בה כל מיני חפצים אישיים של אמא. קופסת תכשיטים, כמה תמונות, אמצעי מניעה. הרגשתי כפולשת אל אזור לא לי. אבל לא ויתרתי. חפרתי בזהירות עם היד לעומק המגירה. הוצאתי את המעטפה הכי תחתונה ודחוקה שהיתה שם. מעטפה ישנה. נייר מצהיב מזוקן. על גב המעטפה היה כתוב לאיקה הרמן. פתחתי אותה בלב הולם ובידיים רועדות. במעטפה היה ניר מקופל ותמונה בשחור לבן. בתמונה עמד גבר גבוהה, גמלוני ורזה, בהיר שיער ועל כתפיו ישבה פעוטה קטנה וזהובת תלתלים. שניהם הביטו במבט רציני אל המצלמה.
החזקתי בתמונה בהתרגשות ובפליאה. למה אמא הסתירה אותה כל השנים? ממה היא כל כך פחדה? הגילוי החדש והסקרנות מילאו אותי בהתרגשות עזה. פתחתי בזהירות את הדף המצהיב, המקופל לארבע. היו בו כמה מילים קצרות. לאיקה היקר. מזכרת מהילדה הקטנה שלך. וחתום, אריאן. היה זה מכתב שמעולם לא נשלח.
איקה הרמן? זהו? כל כך פשוט? פה זה היה כל הזמן, הסוד הגדול של חיי. האין אבא שלי היה כאן, טמון עמוק בתוך המגירה.
לקחתי את המעטפה עם התמונה והלכתי לחדרי. הלילה עבר עלי כמעט ללא שינה. למחרת חזרתי לבסיס והמעטפה שמורה היטב בתוך התיק שלי. ברור אחד קצר ב 144 הביא אותי מיד למספר טלפון. הרמן יש הרבה אבל איקה הרמן יש רק אחד. והוא גר בכרמיאל. כל כך פשוט וקרוב, חשבתי לעצמי. קצת יותר משעה נסיעה ואני בכרמיאל. חיכיתי לרגע בו לא היה אף אחד במשרד. היתה שעת צהריים. חייגתי את המספר. הטלפון צילצל כמה פעמים עד שהורמה השפופרת בצד השני. שלום, אמר קול של אישה. את מי רוצים? ברקע נשמעו קולות ילדים. את איקה הרמן בבקשה, עניתי בנימוס. הוא לא בבית, הוא בעבודה, ענתה האישה בחביבות. זה דחוף? אפשר להשאיר לו הודעה? מי את? אני מכרה מהקבוץ. יעל. עניתי בחוסר ביטחון. אולי את רוצה מספר בעבודה שאלה האישה ונתנה לי מספר נוסף.
התקשרתי. אמרתי, ננגוד בברזל בעודנו חם. לא יכולתי לחכות. הטלפון צילצל והשפופרת מן הצד השני הורמה וקול איטי ונמוך ענה לי. כן. אפשר לדבר עם איקה הרמן? מדבר, ענה הקול. ולא עניתי, שתקתי. איך אציג את עצמי? מה אגיד? מה אפשר לומר? הלו, הלו, אמר איקה הרמן וניתק. ישבתי קפואה, משותקת על הכיסא. למשרד נכנסו מספר אנשים ויצאו. חיכיתי לשעת כושר, כשהמשרד שוב התרוקן ואמרתי לעצמי. ארט יולי! די לחלום! קדימה תעשי משהו. תביאי תועלת.כעבור שעה בערך התקשרתי שוב.. הוא שוב ענה. אמרתי מיד שלום. מדברת יעל, מהקבוץ. ועכשיו הוא שתק ושתק ושתק. אבל הוא לא ניתק. הוא ידע. זו את התקשרת קודם, לפני שעה בערך? הוא שאל אחרי שתיקה ארוכה. ידעתי שזאת את. איך ידעת ? שאלתי. כי שנים אני מחכה לטלפון ממך. איפה את? הוא שאל. הסברתי לו. הוא רצה לבוא מייד. העדפתי להיפגש איתו לקפה במסעדה סמוכה לבסיס בתחנת הדלק הקרובה. בשעה חמש. הייתי מוכרחה לארגן את עצמי ואת המחשבות שלי. אחד הנהגים מהבסיס הקפיץ אותי לשם קצת לפני המועד שקבענו. בחרתי לי שולחן פינתי קטן ומרוחק הצופה אל דלת הכניסה. ישבתי וחיכיתי. התבוננתי סביבי. המקום היה הומה אדם. בחילים, בחילות ובעוברי אורח שעצרו בדרך להשיב את נפשם. איך הוא יכיר אותי? איך יזהה אותי? עמדו מספר אנשים בפתח אבל בחמש ושלוש דקות עמד שם אבא שלי איקה הרמן,והיכרתי אותו מייד. גבר כבן חמישים, גבוה, בהיר, רזה וגמלוני. עמד והביט סביב. חיפש אותי בעיניו. מבטו נעצר על כל מיני חילות שישבו שם ולרגע כל המצב היה מטורף בעיני. את יכולה להסתלק, חשבתי לעצמי. אבל לאן? מי עוד יש לי בעולם? וכעס התגנב לראשונה לליבי על האיש הזה שנעלם ולא חזר. אבל מייד הזכרתי לעצמי שלא חזר כי כנראה שהיו לו סיבות טובות. ואולי באמת איבד את הדרך. אבל עכשיו הוא פה. ולא כעסתי יותר. וכל הרגשות הסוערים האלה ארכו מספר שניות בלבד עד שמבטו נפגש במבטי, לרגע וכמעט עבר לחיילת אחרת. אז קמתי. נעמדתי על רגלי וסימנתי לו שיבוא אלי. הוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו. על הליכתו האיטית ומבטו הכחול, החולמני. וחשבתי שסוף סוף אני רואה למי אני דומה. לאיש הזה. כמו שתי טיפות מיים. כמו שתי זוגות עיניים כחולות וזרועות ארוכות בהירות וכפות ידיים גדולות. הוא פתח את פיו ואמר, שלום יעל. עיניו הוצפו לחלוחית. אפילו קולו השקט ודיבורו האיטי, המתמשך, נשמע לי מוכר ושייך ודומה לשלי. וישבנו זה מול זה.
אמא חולה, אמרתי לו מייד. היא ממש מסיימת. יש לי אחות קטנה. טל, טלי. אני מטפלת בה. סיפרתי לו על עצמי ושאלתי אותו, איך נעלמת? איפה היית כל השנים? למה אף פעם לא חזרת? והוא ישב מולי, קצת ענה. בעיקר הקשיב ושתק והסתכל בי בפליאה.
הוא סיפר לי על עצמו ועל חייו. יש לך משפחה יעל. שני אחים. על עיסוקו כצלם וגם ככותב תסריטים. הוא סיפר לי עליו ועל אמא. היתה לנו אהבה גדולה הוא אמר אבל לא הסתדרנו יום אחד בחיים ולכן גם לא נישאנו. הייתי איטי מידי בשבילה. לא התאמתי לא לה ולא לקבוץ.
ישבנו שעתיים בערך במסעדה. לא מיהרתי הביתה כי ידעתי שאמא היום בין טיפול לטיפול בבית עם נחום. בחוץ ירד ערב של סתיו. אבא שלי הציע להסיע אותי הביתה. כשהגענו לכביש הגישה לקבוץ, חשבתי לעצמי שכשעזב אותי לפני שבע עשרה שנה בערך, זו היתה דרך כורכר לבנה ועכשיו זה כביש סלול עם עמודי תאורה. הגענו עד השער וביקשתי ממנו שיעצור. ירדתי מהרכב והוא ירד יחד איתי. היתה שעת דמדומים מאוחרת. ביקשתי ממנו שילך כמה צעדים קדימה והסתכלתי עליו מאחור. על גבו ועל ערפו. הוא סובב ראשו וחייך אלי, חיוך חולמני ומבויש. וחזר. והחזיק ארוכות את ידי בידו. לא נפלנו זה בזרועות זו. לא אמרנו מילים של אהבה, לא דיברנו על העבר ולא הבטחנו הבטחות.
אבל יש לי אבא.
אמא נפטרה כעבור חודשים ספורים. אין יום שעובר שאני לא מתגעגת אליה. לצחוקה המתגלגל, לנמרצות שלה, לנצחונות הקטנים והמטורפים שלה ולאהבה הבטוחה שהיתה לה אלי. השתחררתי מהצבא ושנה אחרי מותה של אמא נחום נפטר. הרופאים אומרים שהיה זה דום לב אבל אני יודעת שהוא פשוט מת מצער. כי כמו שאמא אמרה בעצמה שחוץ מלאהוב אותה הוא לא ידע לעשות כלום.
אני מטפלת באחותי האהובה והצחקנית שהיא כבר לא כל כך קטנה. עזבנו את הקבוץ, אבל אני לא לבד. יש לי אבא ויש לשתינו משפחה חדשה. אני חיה עם הגעגועים שלי יום יום ומשתדלת שלא יכאב. לפעמים אני אומרת לאבא שלי, ארט איקה, די לחלום, קדימה תעשה משהו, תביא תועלת.
והוא צוחק. גם אם תתאמצי מאוד יעל, אף פעם לא תצליחי להיות דומה לאמא שלך.
הסיפור שלי עם שמעון
בשנה השנייה שלי בצבא , אחרי שרות של שנה בסיני, התגלגלתי לרמת הגולן, לגדוד 71, גדוד שריון. מייד כשהגעתי לגדוד, נכונה לי שיחה עם המג"ד שהועיד אותי להיות פקידה בלשכתו. וכך, ללא כל הכשרה מוקדמת, שלא לדבר על התאמה כלשהי לתפקיד, הפכתי להיות פקידת לשכה.
הג'וב הזה כמובן מאוד לא התאים לי. לענות בנימוס לטלפונים,להכין למפקד הגדוד ולסגנו ולקצינים הבאים ויוצאים מן הלשכה קפה ולהגיש להם כיבוד, לתייק מסמכים ברמת סיווג זו או אחרת בתיקיות אפורות ולהיות נחמדה וענינית בעיקר לכל מיני קצינים בכירים וזוטרים כאחד. והרי דרגות אף פעם לא עשו עלי רושם.
המג"ד ניסה לחנך אותי ולאלף אותי כך שאמלא את התפקיד על הצד הטוב יותר, בשיחות ארוכות ומתישות והסמג"ד לעומת זאת התייחס אלי בחביבות חרמנית ורוב הזמן פשוט שלח אלי ידיים וגם לשון לפעמים כשאף אחד לא ראה. ועם מה שאני יודעת היום, הייתי ודאי תובעת אותו על הטרדה מינית.
צרפו אלי פקידה נוספת שכעבור זמן לא רב יצאה מדעתה , התחרפנה, ירדה לגמרי מהפסים ואושפזה בבית חולים לחולי נפש. ביקרתי אותה פעם אחת והיא ממש לא היתה איתנו.
העבודה בלישכה היתה תובענית, מלחיצה, משפילה לעיתים וחוסר ההתאמה שלי לתפקיד זעק לשמיים.
ובתוך כל הבלילה הדביקה הזאת, כבר בימים הראשונים לעבודתי בלישכה, הכרתי את שמעון. שמעון היה משלומי ושרת בגדוד כקשר. המבנה של הקשר עמד בדיוק מאחורי הלשכה ואת כל הטלפונים שהייתי צריכה לעשות לדרישת התפקיד, הייתי עושה כמו כל הפקידות אז, דרך הקשר. לקבל קו, להעביר קשר לפלוגות, לחטיבה, לאוגדה. וגם להתקשר למשפחותיהם ולנשותיהם החוקיות והסודיות של מפקדי המהוללים. הייתי מתקשרת לשמעון, ושמעון היה מעביר פלגים על גבי לוח שחור מחור לחור ואומר לי בשקט, קבלי. שמעון היה גבוה ודק כמו גבעול בצבע שוקולד. היה לו קול שקט ורך ועיניים חומות כהות וטובות , לב חם וטוב וגם שמיעה רגישה וטובה. כנראה ששמע בקולי את המצוקה בה הייתי ומייד התגייס לעזרה. הוא היה מקריא לי בטלפון שירים ומשמיע לי מוזיקה ומרגיע אותי וכשהמצב היה באמת קשה והדמעות היו ממש חונקות את גרוני, שמעון היה בא ועומד מתחת לחלון של הלישכה והייתי מוציאה את היד שלי מהחלון והוא היה מחזיק לי אותה. וכך היה חוזר לי מעט האמון והגוש שהצטבר לו בגרון היה משתחרר לו והעולם היה חוזר להיות מקום שאפשר לחיות בו.
הקשר שלי עם שמעון מאוד הפריע לקצינים סביבי. כל אחד בתורו דאג להגיד לי מה דעתו בענין הידידות שלנו. הסמג"ד הנגען הזהיר מפני בחורים שכאלה,(כאילו שיכול להיות לבחורה בגילי ובמצבי משהו יותר מסוכן ממנו עצמו) המג"ד הרים גבה סמכותית , מי זה השמעון הזה ומה את צריכה אותו בכלל אבל שמעון בשבילי היה המקום האחד הבטוח, גשר על מים סוערים והבית החם שלי בעת סופה.
שמעון ואני טיילנו קצת ביחד, דיברנו על הכל, הסתכלנו אחד לשני בעיניים, החזקנו ידיים וחוץ מזה לא עשינו הרבה. פעם אחת שמעון נישק אותי אבל משום מה זה היה ארוע חד פעמי שלא היה לו כל המשך.
היינו ילדים קטנים עם אהבה גדולה.
אחרי חצי שנה בערך, אולי קצת יותר, תאריכים וזמנים זה ממש לא הצד החזק שלי, עברתי להיות פקידה פלוגתית לצמ"פ. (צוות מחלקה פלוגה) עזבתי את הגדוד לשלושה או ארבעה חודשים ועברתי להתגורר במאהל בשטח שנקרא אז דלאווה מיזבלה. נפרדתי משמעון ונפרדתי מהלישכה והפכתי להיות מעיין מטפלת לקבוצה ענקית של חיילים. הייתי שם בת יחידה. העברתי את הזמן בהכנת סנדוויצ'ים וצ'ופרים לחיילים, הבאת משקה קר לשטח האימון, תפירת כפתורים שנשרו מאיזה בגד וקצת שיחות נפש ומוטיבציה לחיילים שממש נשבר להם. זה לא היה קל וזה גם לא היה תפקיד אידיאלי בשבילי אבל לפחות אף אחד לא אמר לי מה לעשות והייתי בחוץ, בשטח הפתוח ואיכשהו הזמן עבר לו.
כשחזרתי לגדוד למעט הזמן שנשאר לי לשרת, הרגשתי שאני חוזרת לארץ אחרת. הפכתי להיות פקידה של החימוש ושל המבצעים, וספרתי את הימים לקראת השחרור.
כשהשתחררתי חזרתי לקיבוץ. שמעון ביקר אותי פעם, אולי פעמיים וגם פעם אחת קיבלתי ממנו מכתב. אבל אפשר לומר שנפרדו דרכנו. אולי בגלל שלשמעון היתה פתאום חברה וקצת קינאתי ואולי בגלל שאני הייתי ריקה מקיבוץ אפיקים ושמעון היה שמעון משלומי ושלא כמו היום הבדלים אז היו הבדלים. הדיבור היה שונה, הבגדים היו שונים, הדעות היו שונות ושמעון ואני היינו מעולמות אחרים. וצריך גם לזכור שכדי להיות בתקופה ההיא בקשר היה צריך לעשות מאמץ. טלפונים בבתים(שלי לפחות)לא היו, שלא לדבר על טלפונים ניידים. מחשבים, אינטרנט, אימייל וכל אמצעי התקשורת הקיימים היום כלל לא עלו בדמיון והופיעו אולי בסרטים עתידניים או בסרטי מדע בדיוני. והחיים, כמו שהם יודעים לעשות, לקחו את שמעון לדרך אחת ואותי לדרך אחרת ויותר לא ראיתי את שמעון. בכלל. אפילו לא קצת.
והשנים עברו להן. למדתי אמנות וקדרות. נסעתי לחוץ לארץ וחזרתי ונסעתי שוב והלכתי ובאתי וצברתי חוויות וסיפורים ולמדתי כמה שעורים על העולם ועל עצמי ובסופו של דבר, אחרי מסעות ארוכים וטלטלות רבות הכרתי את בעלי ירון היקר באדם. נישאנו תוך זמן קצר וכעבור ארבע שנים כבר היינו מבורכים ומטופלים בארבעה ילדים. שלושה שילדתי ועוד אחד שקיבלתי מתנה. את הבת הקטנה, החמישית ילדתי שבע שנים מאוחר יותר.
ירון אומר שמאז ומתמיד סיפרתי לו על שמעון. הקשר שלי עם שמעון תמיד נשאר. בלב. כמו משהו חם ושלם ובטוח. אבל שמעון פשוט נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה ואני, לבושתי הרבה, שכחתי את שם המשפחה שלו. אבל לא שכחתי את ידיו החמות, את קולו השקט, את עיניו הכהות ואת טוב ליבו. וככל שעברו השנים הבנתי שבזמן מסוים בחיים, ואם מתיחסים לחיים במושגים של זמן, זה היה זמן קצר למדי, היה לי אצל שמעון בית אמיתי. וכשהבית הוא בלב, אז הוא הולך איתנו תמיד ולא זמן ולא מקום יכולים לעמעם את התחושה החזקה הזו.
השנים חלפו להם, בגידול הילדים, בעבודה, בפרנסה, ביצירה, במעברים ובשינוי אורח חיים. ירון ואני ניווטנו את ספינתנו ככה ביחד כשכל פעם מישהו מאיתנו אוחז בהגה והילדים גדלו קצת ואנחנו קצת התבגרנו והשער האפיר והגב קצת נכפף והלב, כמו שרק הלב יודע התרחב ונהיינו מעט חכמים יותר אולי.
ואני, בכל פעם שפגשתי מישהו משלומי, שאלתי על שמעון. אבל מכיוון ששכחתי את שם המשפחה שלו, זה לא היה כל כך פשוט. ירון בעלי היקר היה לפני שרותו הצבאי בשנת שרות בשלומי בגרעין עודד. בחורף האחרון היה לגרעין שלו כנס. התכנסנו כולנו , חברי וחברות הגרעין ובני ובנות זוגם לשישי שבת בחדרי הארוח בראש הנקרה. ובעוד ירון נפגש עם כל חבריו ההותיקים ואהובותיו הנושנות והעיניים נוצצות וההתרגשות רבה (שלו ושלהן), הלכתי לי אני עם עצמי למקום שבו אני מרגישה הכי טוב, לחוף הים. גם בערב וגם בבוקר של שבת. נהנתי מהגלים השוצפים של החורף ומהשמיים המעוננים בעננות כבדה, ונהנתי כל כך מהחופש הזה שכמעט לא יוצא לי לקחת מהכל. מהבית, מהבישולים וכן… גם מהילדים. בשבת אחרי ארוחת הבוקר, נסענו לשלומי עם כל הקבוצה והתארחנו אצל בחורה חמה ולבבית בשם ציפי. חשבתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי למצוא את חברי האבוד שמעון. סיפרתי לציפי על שמעון. אבל בלי שם משפחה זה קצת קשה. מה שיכולתי לספר עליו זה שהוא גבוה, רזה ושחום(בטח יש הרבה כאלה), בגילי בערך, שרת כקשר בגדוד 71 ברמת הגולן. ציפי התגייסה מייד למשימה. אין בעיה היא אמרה. בשלומי כולם מכירים את כולם. נמצא לך את שמעון. לקחתי את מספר הטלפון שלה וכעבור מספר ימים יצרתי איתה קשר והיא השיגה לי מספר טלפון של בחור בשם שמעון דרעי, בן שלומי שהיום מתגורר בכרמיאל. חייגתי את המספר בהתרגשות גדולה וכששמעתי את קולו מן העבר השני של הקו, מייד ידעתי שזה לא הוא. זה לא שמעון שלי. זה שמעון אחר ששרת באמת בשריון באותן שנים, אבל בגדוד 75 שהיה ממוקם קילומטר בערך מגדוד 71. הרגשתי קצת דבילית אבל רק קצת. ודוקא הפספוס הזה החדיר בי מוטיבציה מחודשת למצוא את שמעון האמיתי.
בעצת חברים נכנסתי לאתר חבר'ה באינטרנט. אבל לא הצלחתי למצוא שם כלום. לא הבנתי איך הדבר הזה עובד. מחשבים, עם כל הכבוד וההערכה שלי אליהם הם לא בדיוק תחום ההתמחות שלי. הייתי צריכה להשאיר שם את הפרטים שלי, שם ומשפחה ויש לי בעיה לעשות דבר כזה ועוד באינטרנט. וכל האפיק האלקטרוני הזה לא התאים לאישיותי ולכישורי הדלים בתחום.
אולם הרצון לא מש ממני. וכשמתיישב אצלי רצון הוא בדרך כלל מתמקם היטב וגדל ומתפתח ולא זז, עד שהוא מקבל את מה שהוא רוצה.
והימים עוברים, החורף נגמר וגם חודשי הקייץ המעיקים בחומם כבר מאחורינו ומגיעים להם חגי תשרי. לקראת ראש השנה אני עובדת בקדחתנות בסטודיו שלי. כבכל שנה בזמן הזה, לקראת החג אני עושה תערוכה גדולה של עבודותי בקדרות ובפיסול. הרבה מאוד אנשים, חברים, מכרים וגם חדשים אוהבי קרמיקה בכלל ואוהבי בפרט באים להיפגש, לראות ולקנות דברים חדשים שעשיתי. והגיע הזמן, שבועיים לפני התערוכה וכולנו, כל המשפחה נוסעים לים. לקחנו את האוטו הגדול של השכנה, צידנית עמוסה באוכל, פירות , מים, שמיכות, קרם הגנה, מגבות. יום שישי בצהריים ואנחנו בחוף בצת. ליד נהריה
הים היה סוער והגלים היו גבוהים.כשאני נכנסת לים אני בדרך כלל נשארת בו הרבה זמן למגינת ליבם של בני משפחתי. אבל אני כל כך אוהבת לשחות וכל כך אוהבת את הגלים שאני לא מקשיבה לאף אחד. ומכיוון שהים היה סוער והגלים היו גבוהים, היו שני מצילים בבודקה על החוף ועוד מציל אחד במים.המצילים בבודקה כל הזמן קראו ברמקול למציל שבים, דויד, דויד, תחזיר את הילדה. הילדה, שרק מרחוק כמובן אפשר לחשוב עלי ככה, הייתי אני. דויד המציל היה שורק לי מן שריקה כזאת של מצילים, שבכיווץ השפתיים יוצאת שריקה ממש חזקה, ומנופף לי עם היד לשחות לעברו. וככה התקרבתי לדויד והתרחקתי מדויד, התקרבתי והתרחקתי והגלים גבוהים והים סוער ובסוף דויד קצת התעצבן עלי ועשה לי סימן שאשאר ממש לידו. וככה אני שוחה לי בין הגלים ליד דויד ומתפתחת ביננו שיחה עמוקה.ומסתבר שדויד משלומי. ואני אומרת לו, דויד, אתה חייב לעזור לי. יש בחור אחד משלומי שאני מחפשת. קוראים לו שמעון והוא היה איתי בצבא. אני לא יודעת מה שם המשפחה שלו. הוא גבוה ושחום, בגילי, בן 47, משהו כזה, שרת כקשר בגדוד 71 ברמת הגולן. ודויד אמר לי, אני מוצא לך אותו. קטן עלי. בשלומי כולם מכירים את כולם. בחוף, אמרתי לדויד, נמצא בעלי ירון שהיה בשלומי בשנת שרות בגרעין עודד. ודויד יצא לחוף והלך לירון והכיר אותו והם העלו זכרונות וחוויות וככה ישבנו לנו בחוף ודיברנו. ירון ודויד חשבו ביחד שקוראים לו שמעון ועקנין. בכלל לא נראה לי השם הזה. אבל מה אני יודעת. כבר עברו 27 שנים מאז שראיתי לאחרונה את שמעון ובשמות אף פעם לא הייתי חזקה במיוחד. דויד השאיר לי את מספר הטלפון שלו ואמר לי, תתקשרי אלי ביום ראשון, אני משיג לך טלפון של הבן אדם.
התקשרתי לדויד ביום שני והוא אמר לי, ריקה, פגשתי את הבן דוד שלו בשבת בבית כנסת. תתקשרי אלי עוד פעם ביום רביעי, יהיה לך טלפון של שמעון. ביום רביעי התקשרתי ודויד אומר לי, ריקה, תשמעי אני מה זה מתנצל, לא הספקתי, לא הגעתי, לא ראיתי. תתקשרי אלי יום שישי, סגור, יש לך טלפון של הבן אדם. ועכשיו כבר באמת התחלתי להרגיש קצת עייפה מכל הסיפור הזה וחשבתי, נו די, די עם השטויות האלה. כמה אפשר… רדי מהסיפור הזה. לדויד אין בכלל זמן להתעסק עם זה וכל הועקנין הזה בכלל לא נראה לי, כי אם זכרתי משהו משם המשפחה של שמעון זה היה משהו קצר. ככה שם של שלוש אותיות, משהו כזה. מי זה בכלל שמעון ועקנין?
וכל השבוע הזה אני עובדת קשה מאוד. מבוקר עד לילה מסובבת את האובניים ומקדרת כלים לתערוכה ומציירת עליהם במכחולים דקים. ושורפת ומזגגת ושוב שורפת. ונוסף על הכל התחילה גם שנת הלימודים בבית הספר ובבוקר אני נוסעת לבי"ס ואחר הצהריים אני בסטודיו והימים עוברים בסחרור של עבודה ויצירה. ביום חמישי עבדתי בסטודיו עד מאוחר בערב. הגיעה השעה רבע לתשע וכבר ממש הייתי עיפה ותשושה וכולי מלוכלכת בחימר, ורק רציתי לחזור הביתה להתקלח ולנוח. ממש התחשק לי לאכול אפרסק אחד או שניים. אבל זה מאוחר, המכולת ודאי כבר סגורה. וגם אם היא עדיין פתוחה במקרה, בטח בשעה כזו כבר אין אפרסקים.אז בכל זאת נסעתי למכולת. והיה שם אור . ונכנסתי.וחיים, בעל המכולת הגיש לי סלסלה עם חמישה אפרסקים ואמר לי, הנה ריקה, שמרתי לך. ואולי זה נכון ואולי זה לא אבל זה נחמד לשמוע. לקחתי, שילמתי, אמרתי לחיים לילה טוב ולך כבר הביתה ועמדתי לצאת כשמולי בפתח של המכולת עומד אדם שאינו ממחוזותינו. בחור גבוה ושחום. זיהיתי אותו מייד, ישר ידעתי מי הוא, והכרתי אותו למרות שעברו כבר 27 שנים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. אבל לא יכולתי לדבר. הסתכלתי עליו ולא האמנתי שקורה לי דבר כזה. ומגודל ההפתעה ומעוצמת החוויה הלב שלי כמעט יצא דרך החולצה וכל מה שיכולתי לעשות זה למלמל לעצמי שזה לא יכול להיות. כי מי שעמד מולי, לנגד עיני ובגודל טבעי לחלוטין, היה שמעון. שמעון משלומי, שמעון החבר שלי שהלך לאיבוד והרי הוא לפני, בן אדם אמיתי. שמעון הסתכל עלי ואמר לי, אני מכיר אותך, את ריקה מהגדוד. ונגעתי בו כי קצת לא האמנתי שזה באמת יכול להיות וזה היה לגמרי הוא. התחבקנו והתנשקנו וסיפרתי לו על דויד המציל שמחפש את הטלפון שלו. אבל בכלל לשמעון שלי קוראים שמעון פרץ. לא דרעי ולא ועקנין. שמעון בא במקרה לגמרי, למי שחושב שיש מקריות בעולם, לסוף שבוע בצימר לשרונה ולגמרי במקרה נכנס למכולת כדי לשאול איך להגיע למסעדה ביישוב.
למחרת ניפגשנו ודיברנו וטיילנו קצת ואני מרגישה שבשיא הטבעיות המשכנו במקום שהפסקנו. כאילו לא עברו להן השנים וכאילו מעולם לא נפרדנו.
ירון בעלי היקר שיחיה, אומר שיש לי רצון חזק ושמדהים לראות אותנו ביחד.
לשמעון היה יום הולדת כשהוא פגש אותי והוא אומר שאני מתנת יום ההולדת שלו.
ואני אומרת שמעל לכל יש אלוהים שדואג לנו. ואני קיבלתי לראש השנה שמחה גדולה ואמונה וחברות עמוקה שחזרה אלי ממרחקים של זמן. וכנראה שהגיע לשמעון ולי שיקרה לנו משהו טוב.
אני מקווה שנצליח להמשיך ולהיפגש ושבתוך העומס של החיים שלי , העבודה, המשפחה, הילדים והטיפול בכולם, נמצא שמעון ואני זמן, מקום, מרחב ודרך גם בשבילנו.
אמן, כן יהי רצון.
