קטיה
כשהגענו למושב קיוויתי שכאן נישאר. יש כאן בריכה וסוסים ופרות ואוויר טוב. נמאס לי כבר לעבור כל כמה חודשים בית. השוטרים כרגיל הרכיבו את הזרקורים על קירות הבית וכבר בלילה הראשון היה מסביב כל כך הרבה אור. אני אמנם ילד אבל אני לא מבין מה ההגיון פה. אם רוצים שלא ימצאו אותנו למה תמיד מאירים את הבית שלנו ככה שכל מי שעובר חייב לשים לב שאנחנו פה.
בשנתיים האחרונות אנחנו כל הזמן עוברים דירות ובתים. זה ממש לא כיף.
דניאל הגדול מעשן בשרשרת ובין סיגריה לסיגריה אומר בקול צרוד שפה נישאר כי יש פה אוויר טוב. אמא אומרת גם ומעשנת גם. המון. פעם אמא שלי היתה יפהפיה. ראיתי בתמונות. עכשיו היא מדליקה סיגריה בזאת שהיתה לפניה. השיניים שלה לא בסדר ואין לנו כסף לטיפולי שיניים. היא משתדלת לחייך בפה סגור.
אמא אומרת שאחרי המשפט יעלו אותנו על מטוס וניסע לאמריקה ונהיה אנשים חדשים ויהיו לנו שמות חדשים. האמת? אני כבר לא כל כך יודע אם אפשר להאמין לאמא. היא גם אמרה על הבית הקודם שגרנו בו, שנישאר. היה שם נוף יפה לכנרת ומצאתי שם כלב קטן שגידלתי. גור. אבל פתאום השוטרים הודיעו לנו, יאללה, מתקפלים. ותוך כמה שעות אנחנו כבר לא שם. ומה שהיה הבית שלי והחדר שלי והנוף שלי נשאר מאחור.גם הגור הקטן שמצאתי שם נשאר מאחור כי דניאל הגדול אמר שבשביל כלבים לא מסכנים את החיים. בכיתי קצת וחשבתי כמה שזה לא הוגן ושהוא בכלל לא אבא שלי ולא יכול להגיד לי מה לעשות. אז הוא אמר לי בקול צרוד ומאיים , אל תהיה סמרטוט.
קוראים לו דניאל הגדול כי אני דניאל הקטן. הוא גר כבר כמה שנים עם אמא שלי. הוא אומר שהוא אסף אותנו מהרחוב ושאנחנו צריכים להגיד לו תודה. אמא ואני ואחותי הגדולה.
עד לפני שנתיים המשטרה רדפה אחרינו ועכשיו המשטרה שומרת עלינו.הם עשו איתנו עסקה. הפכנו לסוכנים סמויים ואמא ודניאל הגדול הולכים להיות עדי מדינה במשפט הגדול שאחריו נעלה על מטוס וניסע לאמריקה. אז עכשיו החברים הישנים של דניאל הגדול רודפים אחריו ורוצים להרוג אותו כדי שלא יספר את מה שהוא יודע עליהם,כי הוא יודע הכל. הוא גם השתמש והוא גם מכר. הוא מכיר את כולם. הוא יודע מאיפה החומר מגיע ולאן הוא הולך. בדיוק. גם אני קצת יודע כי לפעמים הוא היה שולח אותי עם חבילות לחברים שלו. מזמן, כשהייתי קטן. הוא אמר שזה בטוח ושאף אחד לא ישים לב אלי כי אני רק ילד והגיע הזמן שאני אעזור בפרנסת המשפחה כי אצלו אין אוכלי חינם.ועוד הוא אמר שארוחות בחינם יש רק בניחום אבלים. הוא אומר שאמא יודעת גם ושהם רוצים להרוג גם אותה אבל אני חושב שהוא אומר את זה כדי להפחיד אותה ואותי.
אבל השוטרים כל הזמן שומרים עלינו. הם כל הזמן מסביב לבית עם אקדחים. לפעמים הם נכנסים לשתות קפה ולשחק שש בש עם דניאל הגדול ויש מסביב לבית אור חזק כדי שאם מישהו יתקרב אז יראו אותו. אמא אומרת שאת הבר מצווה שלי נחגוג באמריקה אבל יש עוד הרבה זמן עד אז.
בגלל זה כל כך שמחתי כשהגענו לפה כי אמא אמרה שפה באמת נישאר. הלכתי לבריכה ושחיתי ופגשתי ילדים. יש בבריכה מציל שעושה יוגה. הוא שומר עלי שאני לא אטבע וגם שאני לא אשתולל ואציק לילדים. אני לא מתכוון להציק. אני רק רוצה שיהיו לי חברים ולא תמיד אני יודע איך עושים את זה. יש לי חברה אחת פה. היא גם חדשה במושב והיא גרה ליד הבריכה. שמה ניצן. אני מטייל איתה והולך איתה לכרם. אנחנו אוכלים ענבים ישר מהאשכול. אני פוגש עוד ילדים במושב אבל ההורים שלהם לא כל כך אוהבים שהם משחקים איתי בגלל כל הסיפור שלנו. יש אנשים במושב שאפילו כועסים שהגענו הנה כי הם אומרים שאנחנו מהעולם התחתון וזה מסכן את שלום ילדיהם. ככה אני שמעתי בדיוק כי הם עשו אסיפה במועדון ואני עמדתי בחוץ מתחת לחלון עם ניצן. רציתי להגיד להם שרודפים אחרינו ולא אחריהם אבל החלטתי שיותר טוב לשתוק ולהסתתר ולא להגיד כלום. בין כה וכה לא יקשיבו לי כי אני רק ילד.
יש פה איש אחד שהוא נחמד אלי באמת. הוא גר לידינו. יש לו משק עם סוסים ויש לו דיר גדול. קוראים לו חיים מעין. יום אחד אחרי האסיפה במועדון הוא בא לבקר אותנו. אמר יפה שלום ואמר שהוא מזמין את דניאל הקטן לצאת איתו לרכב. דניאל הגדול הזמין אותו לקפה. בוא שב איתנו, תשתה משהו הוא אמר. אבל חיים ענה לא תודה. דניאל הגדול גם סיפר לו על כל מה שעשו לו הפושעים והמדינה וקרא לו חיימון אבל חיים לא אהב את זה. רק אותי הוא הזמין אליו, לבקר אותו בדיר ובאורווה ולרכב.
אז הלכתי אליו. כי באמת אין לי פה חברים. אפילו שעכשיו זו חופשת הקיץ וכל הילדים בבריכה, הם ממש מתרחקים ממני. ועכשיו זה כבר די ברור לכולנו שהאנשים במושב בכלל לא מרוצים שהגענו לפה. חוץ מהילדה הזאת החדשה, ניצן, שאיתה אני מטייל. בעיקר לכרם.
כשהגעתי לדיר נורא צחקתי. הכבשים פועות מממההה מממההה ולכל אחת מהן יש קול אחר. נשבע לכם שיכולתי לשמוע אותן מדברות. חיים הסביר לי מה לעשות וגם חילק לי משימות. אני מטאטא את האבוסים ומחלק אוכל לכבשים. גם חציר וגם תערובת. עכשיו זו עונה של המלטות. ליד מכון החליבה שמים את כל הטלאים שנולדו במכלאה פרטית משלהם ויש מכונה כזאת עם פטמות מגומי שממלאים בה חלב. קוראים לה מינקת וכל הטלאים באים אליה ויונקים. אבל יש גם את הטלאים החלשים. חיים קורא להם המפגרים מאחור. הם קצת יותר איטיים ולפעמים גם קצת חולים וצריכים יחס אישי. ואת אלה אנחנו מיניקים מבקבוק אחד אחד וזאת העבודה שאני הכי אוהב.
חיים גם לוקח אותי לרכב. הוא מאכף את הסוסה הכי שקטה שלו, כדי שהיא לא תעשה לי קונצים ועוזר לי לעלות ואנחנו יוצאים לרכיבה. אני יושב על הסוסה ואני גבוה וחזק ופעם כשהסוסה היתה קצת לא שקטה אז חיים הסביר לי שהכי חשוב ברכיבה ובחיים בכלל זה לא לפחד. אני כל כך אוהב את זה. חיים רוכב ואני לצידו או אחריו. חיים מוביל אותי בתוך המושב ואני מרגיש ויודע שהוא עושה את זה בשבילי. כדי שכולם יראו שאני חזק וגבוה וטוב. ואני מחייך ומבסוט וגאה. וגם חיים. אחר כך אנחנו רוכבים לשדות והרוח מלטפת אותי בפנים ואני שומע את השריקה הרכה שלה ואת נקישת הפרסות על האדמה ואת נשימת הסוסות ורואה את הנחיריים הרוטטים. השדות רחבים ויפים ונדמה לי שהכל נע ברוח ואני כל כך מאושר שאני רוכב ככה עם חיים וחיים מסתכל עלי עם העיניים הטובות והכחולות שלו ומחייך. הוא לא מדבר הרבה חיים. אבל כשהוא מדבר זה תמיד מענין. כל כך טוב לי שאני ממש רוצה לצעוק מרוב אושר. נראה לי שחיים פשוט רק רוצה שיהיה לי טוב. נראה לי גם שחיים חושב שזה לא צודק שאנשים במושב רוצים שנלך מפה. כי אנשים כמונו יכולים להשתקם ובטח שדניאל הקטן ( שזה אני) לא צריך לסבול מזה כי הוא רק ילד. ואפילו שמעתי אותו בלי שהוא הרגיש, אומר את זה לחבר שלו.
הלואי שדניאל הגדול היה רבע נחמד ממה שחיים. וכל פעם אני מזכיר לעצמי בלב שהוא לא האבא האמיתי שלי וזה קצת מעודד אותי. אפילו שהאבא האמיתי שלי בכלל לא נמצא בשום מקום ואני לא יודע אפילו אם הוא חי או מת. וכשאני שואל את אמא שלי עליו היא לא עונה לי או שהיא נהית עצובה ויש לה מספיק צרות גם ככה והיא גם צריכה להיזהר מדניאל הגדול כי כשהוא חוטף קריזה זה כואב. ויש גם את כל הענינים עם המשטרה והמשפט. וצריך להיזהר.
אני נמצא כל יום בדיר. אני קם בבוקר והולך לשם וקצת מנקה ומאכיל וגם אוכל ארוחת בוקר עם חיים והעובדים. יש במכלאה של הטלאים טליה אחת קטנה, היא שייכת לקבוצת המפגרים מאחור כמו שחיים אומר. מההתחלה היא לא הצליחה להגיע בכוחות עצמה למינקת. חיים אומר לי בשקט, שים עליה עין דניאל. הקטנטונת הזאת צריכה קצת עזרה. ואני מניק אותה מבקבוק שלוש פעמים ביום. היא כל כך מתוקה, צמרירית ורכה, בהירה עם אזניים חומות וכשאני בא אליה היא פועה בשקט כמו תינוקת קטנה. היא מוצצת לי את האצבעות. אין לה שיניים וזה מאוד נעים ומצחיק. היא מאוד מתקדמת ומתחזקת וחיים אמר לי לפני כמה ימים, כל הכבוד דניאל, ידעתי שאני יכול לסמוך עליך. ואני מלא בשמחה וגאווה. לאט לאט הטליה גדלה וחיים אומר שעוד כמה ימים היא תוכל להגיע לבד למינקת ולינוק בכוחות עצמה יחד עם כולם ושהגיע הזמן לתת לה שם.
באחת הרכיבות שלנו חיים עצר ליד אשה אחת שעבדה בגינה שלה, חברה שלו. הוא אמר לי, דניאל תכיר זו קטיה. היא אמרה לי שלום וחייכה אלי וישר מהחיוך ידעתי שהיא לא מהאנשים שהיו באסיפה במועדון. ושלה אני בטח לא מפריע ואפילו שהיא שמחה לראות אותי. וחשבתי, זהו! ככה אני אקרא לטליה הקטנה האהובה עלי. קטיה. גם כי לקטיה האשה יש תלתלים לבנים וגם כי השם הזה מתאים לטליה קטנה שצריכה לגדול. אמרתי את זה לחיים והוא אמר שזה רעיון מעולה.
הימים עוברים להם. הטליה קטיה כבר כבשה קטנה. היא כבר מזמן מגיעה לבד למינקת ואפילו אוכלת חציר ותערובת. היא הולכת אחרי לכל מקום. חיים מרשה לי להוציא אותה מהמכלאה. לכל מקום שאני הולך היא באה אחרי, מקפצת ורצה ופועה בשמחה. כשאני מגיע לדיר בבוקר אני שורק לה והיא מיד מתרוממת ופועה ומתחילה לקפץ אלי. כשאני הולך לשתות לימונדה קרה אצל רינה, האשה של חיים, קטיה רצה אחרי. הראתי לרינה איך אני מסתתר מאחורי עץ וקטיה לא רואה אותי ואז אני שורק לה והיא מתחילה לפעות מממההה... מממההה... ומחפשת אותי ומנסה ללכת אחרי הקול ואז אני יוצא ורץ והיא רצה ומקפצת אחרי. אני מתגלגל על הדשא והיא מלקקת לי את הפנים. רינה צוחקת בקול ואומרת שדבר כזה בחיים היא לא ראתה. כבשה קטנה שמתנהגת כמו כלבלב. חיים אומר שקטיה פשוט חושבת שאני האמא שלה. כי מאז שהיא נולדה אני מאכיל אותה ומטפל בה כל כך יפה וטוב. וכשנותנים אז מקבלים בחזרה.ככה זה עם הכבשים ובחיים בכלל. ככה חיים אומר ואני יודע כבר שמה שהוא אומר זה חכם ושקט ונכון.
גם כשאני עושה משהו לא בסדר, חיים לא ממש כועס. כמו אז כשניצן ואני הלכנו לכרם וקטפנו כמה אשכולות ענבים ושמנו בארגז והבאתי לחיים ורינה כדי שיאכלו וישמחו. אז חיים אמר לי בשקט שזה שייך למישהו שמגדל אותם ומשקה אותם וזה ממש לא שלנו לקטוף ולאכול. והוא בשום אופן לא הסכים לקחת. לא ידעתי מה לעשות איתם והייתי כל כך נבוך והוא אמר לי בוא איתי והלכנו ביחד לאיש שמגדל אותם וחיים אמר לו שנפלה כאן טעות, מצטערים, והאיש בכלל לא כעס ואפילו אמר שהוא מעריך אותי על היושר וההגינות שאלו מילים חדשות ויפות בשבילי שאף פעם לא אמרו לי. וחשבתי איזה מזל יש לי שהכרתי את חיים שמלמד אותי כל כך הרבה דברים חדשים על בעלי חיים ועל אנשים ועל החיים בכלל.
ויש לי את קטיה שלי שאוכלת לי מהיד ובאה אחרי לכל מקום. וטוב לי.
בינתיים הולכת ונגמרת חופשת הקייץ. אמורה להתחיל שנת הלימודים. אנשים במושב עשו עצומה למועצה ולמשטרה בה הם החתימו הורים של ילדים בבי"ס שהם לא מסכימים שאחותי ואני ניסע בהסעות יחד עם כל הילדים. כי זה מסוכן ואנשים מהעולם התחתון יכולים לבוא ולירות בנו ובטעות לפגוע בילדים שלהם. אמא בוכה הרבה ומעשנת ודניאל הגדול עצבני ומעשן בשרשרת ואומר מי צריך אותם את החארות האלה והשוטרים מדברים כל הזמן בפלאפונים שלהם ויש לי כל הזמן הרגשה רעה.
בערב השוטרים מודיעים לנו שיאללה, מתקפלים, מחר, עוברים דירה.
אני רץ לחיים ומספר לו. ואני קצת בוכה. והוא שם לי יד על הכתף ואומר לי בשקט שככה זה בחיים. ילדים צריכים ללכת עם ההורים שלהם. ואני חושב בלב שדניאל הגדול בכלל לא האבא האמיתי שלי, אבל לא אומר לו כי אין טעם אפילו להגיד את זה.
חיים הולך איתי למכלאה של הטלאים . אני מנסה לשרוק לקטיה אבל כשעצובים ויש דמעות בעיניים אז לא יוצאת שום שריקה. אבל גם כשהיא לא שומעת את השריקה, היא מרגישה שאני בא וקופצת לקראתי ומלקקת לי את כף היד. אני כל כך עצוב ואז חיים מסתכל עלי וגם הוא עצוב מאוד ואז הוא אומר לי: קח אותה. היא שלך. ואני לא מאמין ואני גם לא בטוח שזה אפשרי ושדניאל הגדול יסכים. אני אומר את זה לחיים והוא אומר לי בוא ושנינו הולכים וכבר ממש חושך וקטיה מקפצת אחרינו, לדבר עם דניאל הגדול.
אני אומר בלב, אלוהים, בבקשה, תעשה שהוא יסכים. בדרך חיים לוקח דלי עם מכסה וממלא אותו בתערובת לקטיה. הוא אומר שזה יספיק לחדשיים לפחות וכל יום לתת לה חופן. היתר אפשר לקטוף לה עשבים ועלים ליד השדות ושאריות לחם. ויותר מזה היא לא צריכה. חיים מדבר עם דניאל הגדול והוא אומר בטח, בכבוד ותודה לך חיימון וחיים ממש לא סובל את השם הזה ונראה לי שגם את דניאל הגדול הוא לא כל כך אוהב, אבל הוא שותק כמובן ומסתכל עלי במבט של ניצחון. הצלחנו.
למחרת אנחנו אורזים את מעט הרהיטים והחפצים שלנו למשאית של המשטרה. תוך כמה שעות אנחנו כבר בדרך. נוסעים לבית החדש שלנו. חיים ורינה באים להגיד לנו שלום. הם מנופפים לי ביד כשהמכונית מתחילה לנסוע ואני מנופף להם בחזרה ורואה אותם עד הסבוב בכביש ואז הם נעלמים אבל קטיה יושבת לי על הברכיים והיא צמרירית ורכה וחמימה ואני נותן לה ללקק לי את האצבעות וחושב שיש לי מזל שהכרתי אנשים כאלה טובים ושקטיה עוברת איתי .
אנחנו מגיעים לבית החדש בכפר. השוטרים מפרקים את המשאית , מרכיבים את הזרקורים. אמא מסדרת ובוכה ומתלוננת ורק רוצה שיגיע כבר המשפט ושניסע לאמריקה. דניאל הגדול מדליק סיגריה בסיגריה, מדבר בקול חזק מדי וצרוד מדי ומנסה לתת הוראות אבל נראה לי שחוץ מאמא אף אחד לא ממש מקשיב לו. אני מחפש מקום בחצר לקטיה. כנראה שלדיירים הקודמים היה כאן כלב כי יש כאן פינה מגודרת בדיוק בשבילה. רק צריך למצוא איזה קרש כדי שתהיה סגירה טובה. אני מארגן את הפינה ומנקה כדי שיהיה לה נח. מכין לה קערת מיים וכלי קטן לתערובת והולך לקטוף לה קצת עשבים ירוקים.
בלילה לאור הזרקורים מגיעה אלינו עובדת סוציאלית של המשטרה. היא מודיעה לאמא שהילדים חייבים ללכת לבית הספר. אמא בכלל לא מתנגדת . בבוקר אני קם מוקדם. מנקה לקטיה את הכלוב ואת הכלים. מאכיל אותה ושם לה מיים נקיים. מסדר לה קצת את הפינה שלה, אוכל משהו ונוסע לבית הספר החדש.
מצרפים אותי לכיתה ו'. יש שם הרבה ילדים. אני מאוד רוצה חברים חדשים אבל כעבור יומיים כבר צוחקים עלי. הם אומרים שאני לא יודע לקרוא ושאני מסריח. אין לי ברירה. אני מרביץ להם. וחזק. המורה כועסת עלי ושולחת אותי למנהלת והמנהלת עושה לי בירור ואני מבטיח לא לעשות את זה שוב אבל לא מצליח לקיים וככה עוברים להם כמה שבועות כאלה. כבר כמה פעמים התקשרו לאמא והיא באה עם אחד השוטרים לאסוף אותי מבית הספר בגלל שהרבצתי.
בערבים אני מבלה עם קטיה, מטייל איתה לשדות. לכל מקום שאני הולך היא באה איתי. אפילו למכולת.
כעבור כמה שבועות למנהלת יש רעיון. יש מורה אחת שאני מסתדר איתה. המורה לאמנות. המנהלת הציעה שאני אהיה כל היום בחדר אמנות ואעשה שם דברים . המורה לאמנות עשתה איתי הסכם. שהיא תכין לי שולחן שיהיה רק שלי ותיתן לי לעשות דברים מיוחדים אבל בתנאי שבכתה שלה אני אף פעם, אבל אף פעם לא מרים יד על אף ילד. גם אם אני ממש כועס. יש לי טבלה ובסוף היום אם הצלחתי בהסכם אני מדביק לעצמי מדבקה של סמיילי. אז ככה אני בא בבוקר והולך ישר לכתת אמנות. המורה מכינה לי תה ומזכירה לי את ההסכם שלנו ונותנת לי עבודה. היא לימדה אותי לרקום עם חוטי צמר צבעוניים על רשת. עשיתי גם עבודות בחימר והעבודה שאני הכי אוהב זה לבנות בתים מחלקי עץ קטנים ואקדח דבק חם. כבר בניתי בית אחד קטן ממקלות של ארטיק והכנתי את קטיה מפלסטלינה. עכשיו אני בונה בית הרבה יותר גדול. אני גוזם ענפים מהשיחים בחוץ ומנסר אותם למידות שאני צריך. אני גם משתמש בבדידים ישנים וככה אני כבר כמה שבועות נמצא שם רוב שעות היום. המורה לאמנות אומרת שיש לי ידיים חכמות ולב זהב. שאני ילד נבון ומוכשר ושאם אני אמשיך ככה אני אגיע רחוק. היא ממש בסדר איתי ובסוף היום אני אוהב לעזור לה לשטוף את המכחולים ולטאטא את הכתה. כמעט כל יום אני מקבל סמיילי לטבלא חוץ מיום אחד שאיזה ילד אחד התחצף אליה וכמעט הכנסתי לו כאפה, אבל המורה לאמנות אמרה לי תודה ושהיא מסתדרת ושאני לא אשכח, הסכם זה הסכם.
סיפרתי לה על קטיה ועל חיים. אפילו התחלתי לצייר כבשים. יום אחד היא עזרה לי לכתוב לחיים מכתב. היא אמרה ששגיאות כתיב זה בכלל לא חשוב. שמה שחשוב זה להיות בקשר. ציירתי לו ציור יפה של קטיה הכבשה הקטנה שלנו. המורה הכניסה את המכתב למעטפה וכתבה ברור את הכתובת והבטיחה שהמכתב יגיע ליעדו והוא באמת הגיע כי כעבור כמה ימים קיבלתי בחזרה תשובה מחיים מעיין. הוא התענין בשלומי והזמין אותי אליו לרכיבה ובדף נפרד הוא צייר לי סוסה. ודרישת שלום חמה מרינה.
הימים עברו איכשהו. כל הזמן יש דיבורים שהמשפט מתקרב. אמא עצובה ועצבנית. דניאל הגדול מעשן כמו קטר וצועק בקול צרוד. איזה מזל שהוא לא האבא האמיתי שלי.
באחד הימים קמתי בבוקר, האכלתי את קטיה, ניקיתי וסידרתי לה קצת את הכלוב והלכתי לבית ספר. כשחזרתי הביתה עברתי דרך קטיה וראיתי שהיא לא שם. שרקתי לה והיא לא באה. נכנסתי הביתה ודניאל הגדול ישב ליד השולחן עם השוטרים ועם עוד כמה אנשים חשובים שאני לא מכיר. השולחן היה ערוך חגיגי ומסודר. אמא ערכה עליו סלטים ופיתות ואורז וסיר גדול עם בשר. בבית היה ריח טוב של ארוחת חג. דניאל הגדול היה מבסוט ואמר שנגמרו לנו הצרות ושהמשפט ממש בעוד יומיים ואוטוטו אנחנו באמריקה. שאלתי אותם איפה קטיה. דניאל הגדול צחק אלי את הצחוק הצרוד שלו ואמר לי בוא בוא, תאכל. ועדיין לא הבנתי. אמא שתקה אבל הרגשתי שיש משהו שהם לא אומרים לי.
היא הגישה לכולם את הבשר. היא הגיעה אלי אחרון והסתכלה בי במבט מוזר. אולי קצת מתנצל. היא שמה גם לי מנה בצלחת ואמרה לי בשקט אבל ברור, כבשים זה בשביל לאכול. ודניאל הגדול הסתכל עלי במבט מנצח ואמר לי נו תאכל. ורק אז הבנתי.
וקמתי. ועמדתי רגע ולא יכולתי לראות כלום ואז פשוט רצתי החוצה. רצתי ורצתי בלי לעצור. רחוק רחוק מהבית, אל מחוץ לכפר, לשדות, למקום שאף אחד לא יראה ולא ישמע אותי. ורציתי להעלם לעולם.
אפילוג
כעבור עשר שנים הגיע למושב בחור צעיר במדי צבא. על כתפיו התנוססו דרגות קצונה. הוא נעל את רכבו ופנה לכיוון המשק של חיים מעין. מי שראה אותו תמה מעט כי הקצין הצעיר לא היה מוכר לאיש אולם צעד נמרצות כאדם היודע בדיוק לאן מועדות פניו. הוא פתח את השער הגדול והישן הנפתח לדרך הגישה אל הדיר. הוא דילג מעל הגדר והציץ במכלאה הצמודה אל מכון החליבה. הוא קפץ לתוך בור החליבה שהיה ריק באותה שעה ויצא מצידו האחר ונהג במקום כבתוך שלו. שני עובדים שהיו בסביבה צעקו לו. הוא השיב להם בשאלה איפה הוא יכול למצוא את חיים. הם הצביעו לעבר אחת המכלאות המרוחקות שם עסק חיים בטיפול באחת הכבשים. הבחור האיץ את הליכתו, כמעט רץ לשם וחיים כאילו הרגיש דבר מה, התרומם מרכינתו על הכבשה, נעמד והתבונן בבא מנגד בעיניים שואלות. הבחור הצעיר ראה את חיים. שיבה זרקה בשערותיו וקמטים חרשו תלמים בפניו אך הוא היה אותו חיים עם אותו מבט כחול ואותו חיוך שקט. חיים ראה מולו גבר צעיר חסון וחזק , קצין בצה"ל,נרגש עד דמעות בעליל, ונורה קטנה נדלקה בראשו אולם כבתה מייד כי איך זה ייתכן אחרי כל כך הרבה שנים, עם כל מה שהיה, לא, זה לא יכול להיות.
שלום חיים אמר הבחור והתקרב עד כדי נגיעה. האם אתה זוכר אותי? וצל של מבטא אמריקאי היה בהיגוי המשפט לפני שקולו נשבר וחיים כבר ידע ופתח את ידיו. אני דניאל הקטן וחזרתי. אמר ונפל בזרועותיו.
